בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ערעור של אורח על רכיב ההחזר שנפסק לו בעקבות ביטול אירוח במלון, והורה לר.ד פרימיום ניהול מלונות בע"מ לשלם לו 2,000 שקל נוספים. השופטת דינה כהן קבעה כי בית המשפט לתביעות קטנות שגה כשהניח שסכום זה כבר הושב לאורח רק משום שלא הוכיח שלא קיבל אותו. לפי ההחלטה, טענת המלון לזיכוי היא טענת "הודאה והדחה", ולכן דווקא המלון נשא בנטל להוכיח שההחזר בוצע.
ההליך נולד לאחר שהאורח ואדם נוסף הזמינו אירוח באמצעות שובר "חופשות מילואים ללוחמים" בעלות של כ-2,700 שקל והגיעו למלון בספטמבר 2025. לפי כתב התביעה, החדר שקיבלו לא תאם את התמונות שהוצגו להם וכלל, בין היתר, דלתות חסרות בארונות, כבלים חשופים, היעדר שלטים לטלוויזיה, דלת הזזה במקלחת שלא נפתחה, מחסור בריהוט, ריח רע ורמת תחזוקה ירודה. לטענתם, גם חדרים חלופיים שהוצעו להם לא היו ראויים לשהייה, ולאחר המתנה בלובי הם הזמינו באותו ערב דירה חלופית מכספם.
האורח טען שהמלון הציע להשיב 2,000 שקל בלבד, אך שההצעה מעולם לא מומשה. לפי גרסתו, לאחר שדרש החזר מלא לא קיבל מענה, ופניות באמצעות וואטסאפ נותרו ללא פתרון. בכתב התשובה הוא טען כי לא עשה שימוש בשירותי המלון וכי דרישתו להחזר נבעה מ"אי תמורה למתן שירות".
המלון טען מנגד שהאורח ביקש לבטל את ההזמנה עוד לפני הגעתו, וכשנמסר לו שהביטול כרוך באובדן המקדמה הוא והאורח הנוסף הגיעו בכל זאת. עוד נטען כי הצוות ניסה לסייע ואף הציע זיכוי כספי לאחר קיזוז עלות הלילה הראשון, אך האורח לא השלים את תהליך הזיכוי ודרש החזר מלא. ביחס לטענות על היעדר ריהוט בסיסי טען המלון כי מדובר בטענה "שקרית וחסרת בסיס" וכי החדרים מאובזרים באופן סטנדרטי.
בית המשפט לתביעות קטנות באילת הכריע תחילה בתיק על סמך כתבי הטענות בלבד. הוא קבע שקיים פער מהותי בין התמונות באתר לבין החדר שנמסר בפועל, וכי הליקויים ורמת התחזוקה הנמוכה מהווים הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. טענת המלון שהאורחים השתמשו בשירותיו נדחתה, ונקבע שהם עזבו לאחר שהניסיונות לקבל חדר ראוי לא צלחו.
המחלוקת שנשארה הייתה על גובה ההחזר. בית המשפט לתביעות קטנות סבר שהמלון טען כי 2,000 שקל מתוך 2,750 שקל ששולמו כבר הוחזרו. מאחר שתשובת האורח לשאלת ההבהרה נתפסה כמתחמקת ולא היה ברור אם מדובר בהחזר שבוצע בפועל או רק בהצעה, נקבע שהתובעים לא הוכיחו שהכסף לא הושב. על בסיס ההנחה שהתקבלו 2,000 שקל, המלון חויב להשיב רק 750 שקל נוספים, לשלם 2,000 שקל בגין עוגמת נפש והצורך באיתור לינה חלופית, וכן 300 שקל הוצאות.
האורח ביקש לתקן את פסק הדין בטענה שה-2,000 שקל מעולם לא הועברו, אך בקשתו נדחתה. בבקשת רשות הערעור טען כי בית המשפט הקודם התעלם מכך שגם מכתב ההגנה של המלון עלה שהזיכוי לא מומש. הוא טען שהקיזוז יצר "מצב בלתי סביר" שבו הוכח שהוטעה כצרכן, אך בפועל הוא מקבל רק חלק מעלות האירוח בחזרה בעוד 2,000 שקל נשארים בידי המלון. הוא הדגיש שהפיצוי על עוגמת הנפש הוא רכיב נפרד ואינו תחליף להשבת מחיר העסקה.
במסגרת הערעור ביקשה השופטת מהמלון להבהיר אם הזיכוי מומש ובאיזה אופן. מתשובת החברה עלה שלא הוחזר כסף בפועל, אלא שלטענתה הועמד לזכות האורח זיכוי בסך 2,000 שקל ללינה חוזרת במלון. המלון טען כי הוספת 2,000 שקל לסכום שכבר נפסק תיצור פיצוי כולל של 4,750 שקל ותוביל לעשיית עושר ולא במשפט. האורח השיב שלא הסכים מעולם ל"זיכוי פנימי" וביקש שלא לערבב בין השבת התמורה לבין הפיצוי על עוגמת הנפש.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לרשות ערעור, דן בה כבערעור וקיבל אותו בסוגיית הזיכוי. השופטת קבעה כי לאחר שבית המשפט לתביעות קטנות כבר מצא שהאורח זכאי להחזר מלא, הוא שגה בהטלת הנטל על האורח להוכיח שהסכום לא הושב. טענת הנתבעת שלפיה בוצע זיכוי היא טענת הודאה והדחה, ולכן נטל ההוכחה עבר אליה. כאשר לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי, כתבה השופטת, ההכרעה לפי הנטל צריכה לפעול נגד מי שנושא בו, "ובענייננו - המשיבה".
החלטת המחוזי הפנתה גם לסעיף 18א(ה) לחוק הגנת הצרכן, שלפיו נותן שירות רשאי להציע פיצוי בשווה כסף, בטובין או בשירותים אם הודיע לצרכן שהוא רשאי לבחור והצרכן הסכים לכך; נטל הוכחת ההסכמה מוטל על נותן השירות. השופטת קבעה כי גם לפי תשובת המלון בערעור, הצעת הזיכוי לא הגיעה לכדי מימוש בשל המחלוקת על גובהו ועל אופן מימושו, וכי גרסת המלון על זיכוי ללינה עתידית אינה מתיישבת עם האופן שבו תואר הזיכוי בפסק הדין הקודם.
לכן חויב המלון לשלם למבקש 2,000 שקל נוספים, מעבר לסכומים שנפסקו בבית המשפט לתביעות קטנות. המחוזי לא פסק הוצאות בערעור והורה להשיב למבקש את הערבון.
מספר התיק: רת"ק 70948-03-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.