בית משפט השלום בירושלים דחה את עיקר תביעתה של ישיבת אש התורה נגד הקרן למורשת הכותל המערבי, שעסקה בשטח הסמוך לרחבת הכותל ובאפשרות להגיע אליו ברכב דרך שערי הרחבה. השופט אליעד וינשל קבע כי הישיבה היא בעלת זכות החכירה בשטח, אך מבחינה תכנונית הוא מיועד לשימוש הציבור ואינו יכול לשמש לחניה פרטית. עם זאת, ביחס לחלק המגודר שבו מתבצעות חפירות ארכיאולוגיות, התקבלה התביעה בחלקה: נאסר על הקרן לבצע בו עבודות או שימושים שאינם חפירות של רשות העתיקות או פעולות הנדרשות לצורך החפירות, עד לסיומן.
המחלוקת נולדה סביב שטח שנוצר עם הרחבת מבנה הישיבה, הפועל סמוך לרחבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. בפסק בורר שאושר כפסק דין הוכרה זכות החכירה של הישיבה גם בשטח החדש. בהמשך אושרה תכנית 7784, שקבעה כי השטח הוא "שטח ציבורי לתכנון בעתיד", כי יינתן בו מעבר חופשי לציבור וכי לא ניתן יהיה לחסום את המעבר. התכנית גם הגבילה את השימוש בכניסת השירות למבנה מכיוון רחבת הכותל.
בשנת 2012 נחתם הסכם בין הוועדה המקומית, הישיבה, הקרן ורשות העתיקות להסדרת חפירות ארכיאולוגיות ופיתוח השטח. החפירות החלו בפועל רק בשנת 2020 ולא הסתיימו. במקביל, חלק אחר של השטח שימש את הישיבה לחניה ולרחבה לפני הכניסה למבנה, כך שהגעה אליו ברכב חייבה מעבר דרך שערי רחבת הכותל ובשטחים שבניהול הקרן.
הסכסוך החריף בשנת 2023. לאחר הליך קודם שבו נאסר על הקרן להציב שירותים ציבוריים זמניים בשטח, הודיעה הקרן כי תפסיק לאפשר מעבר כלי רכב של הישיבה דרך רחבת הכותל. מהנדס העיר והגורמים התכנוניים שאליהם הופנתה הסוגיה מסרו כי אין להשתמש בשטח המיועד לתכנון בעתיד לצורך חניה וכי כניסת השירות מותרת רק במקרים חריגים ולצורכי תחזוקה.
הישיבה טענה כי זכויותיה הקנייניות וההתנהלות במשך השנים מחייבות את המשך המעבר. היא טענה גם כי הקרן חרגה מסמכותה, ולדבריה הקרן "מתהדרת בסמכויות לא לה בניסיון מופרך לבסס את אחיזתה בשטחי התובעת ולנשלה מזכויותיה הקנייניות". הקרן, מנגד, טענה כי "לתובעת אין כל זכות לעבור עם רכבים במתחם החניה, או בשערי הכניסה לרחבה", וכי היא מוסמכת להסדיר כניסת כלי רכב לרחבת הכותל ופועלת בהתאם לעמדות גורמי התכנון.
בית המשפט קבע כי זכות החכירה של הישיבה בשטח עומדת לה, וכי השטח אינו חלק מרחבת הכותל לעניין החזקה. עם זאת נקבע כי ייעודו התכנוני הוא ציבורי פתוח, ולכן הזכות הקניינית אינה מקנה לישיבה זכות לעשות בו שימוש פרטי לחניה. בפסק הדין הודגש: "תכנית היא דין ואין בפרקטיקה של הפרת הדין כדי לשנותו".
לגבי החלק המגודר שבו נערכות החפירות, בית המשפט דחה את טענת הישיבה לבטלות הסכם 2012 וקבע כי התנהלות הצדדים משקפת הסכמה לכך שהקרן תנהל את השטח בתקופת החפירות ותממן אותן. עם זאת, מאחר שהוכח כי הקרן ניסתה לבצע שימוש החורג ממטרת החזקה ומהוראות התכנון, ניתן צו שאוסר עליה כל שימוש אחר במקום עד לסיום החפירות הארכיאולוגיות.
בית המשפט דחה גם את טענת הישיבה לזיקת הנאה שנוצרה במשך השנים. נקבע כי השטחים שדרכם מבוקש המעבר הם מקרקעי ציבור, ולכן לא ניתן לרכוש בהם זיקת הנאה מכוח שימוש ממושך לפי ההסדר שעליו הסתמכה הישיבה. בנוסף נקבע כי גם מבחינה עובדתית לא הוכח שימוש במשך 30 שנה כנדרש לטענה זו.
באשר לסמכות הקרן, בית המשפט קבע כי ניהול רחבת הכותל כולל גם הסדרת כניסת כלי רכב וחניה. הוא מצא שהחלטת הקרן לבטל את ההסדר המיוחד שניתן לישיבה נשענה על חוות דעת של גורמי התכנון שלפיהן אין כניסה סטטוטורית המאפשרת שימוש שגרתי במקום, וכי השטח אינו מיועד לחניה. בית המשפט לא מצא פגם בשיקולים שהופעלו ולא קיבל את הטענה שההחלטה נבעה משיקולים זרים בעקבות המחלוקת הקודמת על הצבת השירותים.
השופט וינשל ציין כי בהתחשב במשך השנים שבהן התקיים ההסדר הקודם, היה ראוי לאפשר לישיבה להשמיע את עמדתה לפני קבלת ההחלטה. ואולם, טענה זו לא הועלתה בתביעה, ובמהלך ההליך הקרן הזמינה את הישיבה לשימוע; לאחר שהישיבה לא שיתפה פעולה, הקרן הותירה את החלטתה על כנה.
בסיכום, צו המניעה הזמני שאיפשר את המשך השימוש בחניה פקע, והסעד שביקש לחייב את הקרן להמשיך לאפשר כניסת כלי רכב נדחה. התביעה התקבלה רק ביחס להגבלת השימוש בחלק שבו מתקיימות החפירות הארכיאולוגיות. הישיבה חויבה לשלם לקרן 15 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. מספר התיק: ת"א 52159-08-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.