בית המשפט לתביעות קטנות בנוף הגליל-נצרת חייב את משרד החינוך לשלם 10,200 שקל לבעל חנות בגדים שנותר עם מלאי תלבושת אחידה לאחר שבית הספר שאותו שירת במשך שנים נסגר. הרשם הבכיר סולימאן עאמר קבע כי בין החנות לבית הספר נוצר חוזה מחייב בהתנהגות, וכי אי יידוע הספק על הכוונה לסגור את בית הספר הפר את חובת תום הלב. עם זאת, נקבע שגם התובע תרם למצב משום שלא בירר מראש אם בית הספר ימשיך לפעול, ולכן משרד החינוך חויב ב-40% מסכום התביעה.
התביעה, בסך 25,500 שקל, הוגשה בעקבות סגירת בית הספר "אבראהים טוקאן". לפי כתב התביעה, בעל החנות סיפק מאז 2018 תלבושת אחידה לתלמידי בית הספר. בספטמבר 2025 נודע לו כי בית הספר נסגר, ואז נותר עם מלאי בגדים שעליו סמל בית הספר הרקום ושלטענתו לא ניתן היה לעשות בו שימוש אחר.
התביעה הוגשה נגד מנהלת בית הספר, עיריית נצרת ומשרד החינוך מחוז הצפון. שלושת הנתבעים הכחישו קיומו של קשר עסקי מחייב עם התובע וביקשו לדחות את התביעה. בית המשפט קבע בסופו של דבר תוצאה שונה ביחס לכל אחד מהם: התביעה נגד המנהלת נמחקה, התביעה נגד העירייה נדחתה, והתביעה נגד משרד החינוך התקבלה בחלקה.
באשר למנהלת, נקבע כי כל פעולותיה נעשו במסגרת תפקידה בניהול בית הספר, ומשרד החינוך אף הגיש כתב הגנה גם בשמה ולא טען שחרגה מסמכותה. לכן לא הוכחה עילת תביעה אישית נגדה. ביחס לעיריית נצרת נקבע כי לא הוכח קשר עסקי בינה לבין התובע שממנו ניתן לגזור חיוב, ולכן התביעה נגדה נדחתה.
המחלוקת המרכזית נגעה למשרד החינוך ולשאלה אם נוצרה התקשרות מחייבת בין בית הספר לבין החנות. בנו של התובע, שניהל את העסק במשך שנים, העיד כי כבר ב-2018 פנה אליו מנהל בית הספר הקודם ודן עמו באספקת תלבושת לתלמידים, לרבות צבעים ודגמי ביגוד. בית המשפט ציין כי גרסה זו לא נסתרה.
מנהלת בית הספר העידה כי לאחר שמונתה ב-2019 נפגש עמה בנו של התובע וביקש להמשיך להפנות את ההורים אל החנות. היא אכן המשיכה לציין בהודעות להורים כי ניתן להשיג שם את תלבושת בית הספר. התובע צירף הודעות לשנות הלימודים 2023-2024 ו-2024-2025, שבהן הופיעה הפניה לחנות במסגרת רשימת הציוד לתלמידים.
על בסיס ההתנהלות לאורך השנים קבע הרשם עאמר כי ניתן לראות בצדדים כמי שהתקשרו בהתנהגותם בחוזה מחייב שלפיו יספק התובע את התלבושת האחידה לתלמידי בית הספר. הוא נתן משקל גם לעדות על קשר ישיר עם מזכירות בית הספר ועל פניות לסיוע לתלמידים נזקקים, וכן לקשר עם הנהלת בית הספר בענייני ביגוד.
מנהלת בית הספר טענה כי ההפניה לחנות הייתה בגדר "מידע אינפורמטיבי בלבד" וכי ניתן היה לרכוש תלבושת גם בחנויות אחרות. בית המשפט דחה את הטענה. נקבע שלא הוכח שחנויות אחרות פעלו מול בית הספר לצורך אספקת התלבושת, שלא ניתנה אליהן הפניה מצד בית הספר ושלא הוכח קשר דומה לזה שהתקיים עם החנות של התובע.
לפי פסק הדין, המנהלת ידעה כבר במרץ 2025 על הכוונה לסגור את בית הספר. מנגד, בנו של התובע העיד שההכנות לאספקת הביגוד לשנת הלימודים הבאה החלו באפריל, משום שהייצור נעשה בכמה שלבים. בית המשפט קבע כי אילו נמסרה לתובע הודעה על הסגירה, הוא לא היה נערך כפי שנערך והנזק היה נמנע. הרשם כתב כי אי יידוע התובע "יש בו משום הפרת חובת תום הלב במהלך קיום החוזה וסיומו".
עם זאת, האחריות לא הוטלה במלואה על משרד החינוך. בית המשפט קבע כי גם התובע או מי מטעמו היו צריכים לוודא לפני הכנת הביגוד שבית הספר ממשיך לפעול באותה שנה. בנו של התובע אישר שלא נעשתה פנייה מוקדמת וכי הוא "סמך על מה שהיה בשנים קודמות". בשל כך נקבע שלתובע אשם תורם לתוצאה שאליה נקלע.
הרשם ציין כי דוקטרינת האשם התורם הוכרה גם בדיני חוזים. הוא הוסיף שגם אילו היה מקבל את טענת משרד החינוך שלא השתכלל חוזה מחייב, היה מגיע לאותה תוצאה על בסיס העילה הנזיקית, משום שבית הספר פעל ברשלנות כשלא יידע את התובע על הכוונה לסגור אותו, למרות הקשר רב השנים וההפניה המתמשכת של תלמידים לחנות.
לעניין הנזק, התובע העריך את הפסדו לפי עלות הביגוד שהכין. בפסק הדין צוין כי בשל הטבעת סמל בית הספר והצבע שהוזמן לא ניתן היה, לפי הטענה שהתקבלה, לעשות שימוש אחר במלאי. במכלול השיקולים, ובשל העובדה שהתובע לא בירר אם בית הספר ימשיך לפעול ולא בדק את מצבת התלמידים, החליט בית המשפט לחייב את משרד החינוך ב-40% מסכום התביעה.
משרד החינוך חויב לשלם 10,200 שקל, בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, וכן 1,000 שקל הוצאות. לא ניתן צו להוצאות בגין מחיקת התביעה נגד מנהלת בית הספר ודחייתה נגד עיריית נצרת.
ת"ק 27195-10-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.