בית משפט השלום בירושלים חייב נהג ואת חברת הביטוח שלו לשלם יחד ולחוד 14,619 שקל לבעל רכב שנפגע בתאונה, אף שהנהג דיווח לחברת הביטוח על תאריך שגוי של האירוע. השופט מאיר יונתן טרופר קבע כי התאונה עצמה הוכחה, וכי שומרה חב' לביטוח בע"מ לא עמדה בנטל להוכיח כוונת מרמה שמצדיקה שלילת כיסוי ביטוחי לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנהג חויב לבדו גם בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקל, נוסף לאגרה.
התביעה הוגשה בסדר דין מהיר על סך 18,619 שקל בגין נזקי רכוש. לפי גרסת התובע, רכבו חנה ליד ביתו כששני גלגלים על המדרכה ושניים על הכביש, ורכבו של הנהג הנתבע נסע לאחור ופגע בו. התובע הפעיל את הביטוח שלו וקיבל פיצוי על הנזק, ולאחר מכן תבע בין היתר את ההשתתפות העצמית ואת אובדן הנחת היעדר התביעות.
המחלוקת העיקרית לא הייתה רק מי אחראי לפגיעה, אלא האם התאונה בכלל התרחשה כפי שתוארה והאם מסירת תאריך שגוי לחברת הביטוח נעשתה בכוונת מרמה. התובע טען כי התאונה התרחשה ב-6 בפברואר 2024, בעוד הנהג דיווח עליה כאילו אירעה שישה ימים מאוחר יותר. לשיטת התובע, "לא די בכך כדי לשלול זכאות ביטוחית", משום שחוקר חברת הביטוח הוכיח לכל היותר שהתאונה לא אירעה בתאריך שנמסר, אך לא בדק את המועד שבו לטענת התובע אירעה בפועל.
הנהג הנתבע אימץ את גרסת התובע באשר לאופן קרות התאונה והודה שבאותה עת לא היה לרכבו רישיון תקף משום שלא ביצע מבחן רישוי. לדבריו, למרות זאת היה זכאי לכיסוי ביטוחי. הוא הסביר כי מסר תאריך שגוי לאחר שסוכן הביטוח אמר לו, לטענתו, שהדבר יחסוך "שאלות ובירורים מטריחים". הנהג טען כי מאחר שהכיסוי היה קיים ממילא, אין בדיווח השגוי כדי להוכיח ניסיון לקבל תגמולים שלא כדין.
שומרה טענה מנגד כי התובע והנהג שיתפו פעולה ומסרו מידע כוזב לגבי מועד התאונה. החברה הצביעה על סתירות בין גרסאות העדים, על דו"ח איתורן ועל חוות דעת של בוחנת תאונות דרכים, וטענה שמוקדי הנזק וגובה הפגיעות אינם מתיישבים עם התיאור שנמסר. היא הוסיפה כי "מי שפורש מן האמת בעניין אחד יש חשש שייעשה זאת גם בעניינים אחרים", וביקשה לקבוע שהתקיימה כוונת מרמה השוללת כיסוי ביטוחי.
בית המשפט קבע תחילה שהתאונה עצמה אכן הוכחה. השופט אמנם סירב להסתמך על עדות הנהג בשל הדיווח השגוי על התאריך, אך נתן משקל לעדות של עד ראייה שלא היה לו אינטרס בתוצאת ההליך. נוסף לכך, חוקר מטעם חברת הביטוח אישר בחקירתו: "אין לי ספק שהיה מגע תאונתי בין שני הרכבים, מה היה מעבר לזה אני לא יודע".
גם חוות דעתה של בוחנת התאונות לא שכנעה את בית המשפט שהתאונה לא אירעה. בפסק הדין צוין כי בחקירתה הייתה המומחית פחות נחרצת מאשר בחוות הדעת, אישרה שלא היה ברשותה מידע קונקרטי מספיק על אופן קרות התאונה, ובהמשך אישרה שקיימת אפשרות שהיה מגע בין כלי הרכב ושחלק מן הנזקים עשויים היו להיגרם בדרך שתוארה. השופט ציין כי הנחתה שלפיה לא נטען שאחד הרכבים עמד על מדרכה לא תאמה את גרסאות הצדדים.
השופט טרופר הכיר בכך שהיו בעדויות אי דיוקים וסתירות, ובראשן הדיווח השגוי על מועד התאונה. עם זאת קבע כי הן אינן שוללות את גרעין האירוע. לדבריו, שילוב הראיות ועדותו של עד ראייה נטול פניות הוכיחו מעבר למאזן ההסתברויות שהרכב הנתבע נסע לאחור ונוצר מגע עם רכב התובע.
מכאן עבר בית המשפט לשאלה אם הדיווח הכוזב על התאריך מפעיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. בפסק הדין הוסבר כי לצורך שלילת כיסוי בשל מרמה נדרשת הוכחה מצטברת של מסירת עובדות כוזבות, מודעות לאי נכונותן וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסודן. לפי הפסיקה שצוטטה, נדרשות "ראיות כבדות משקל" לכוונת מרמה, בשל חומרת הייחוס והתוצאה של שלילת תגמולי הביטוח.
במקרה הזה נקבע כי שומרה מיקדה את מאמציה בהוכחה שהתאונה כלל לא התרחשה, אך לא התמודדה עם השאלה הנפרדת אם הנהג היה זכאי לכיסוי גם בתאריך האמיתי. הנהג טען כבר בכתב ההגנה ובתצהירו שהיעדר רישיון תקף בשל אי ביצוע טסט אינו שולל לשיטתו את הכיסוי, אך חברת הביטוח לא חקרה אותו על כך ולא סתרה את הטענה בסיכומיה.
השופט קבע כי "אין המדובר בחסר דיוני אלא בחסר מהותי" שמקשה לקבוע שהחברה הוכיחה את כל היסודות הנדרשים לשלילת הכיסוי. הוא ציין כי גרסת הנהג בדבר עצת סוכן הביטוח מעוררת תהיות, במיוחד משום שהסוכן לא הובא לעדות, אולם תהיות אינן מספיקות כאשר חברת הביטוח לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית לכך שהדיווח השגוי נועד להשיג כסף שלא כדין.
לעניין הנזק, התובע הגיש חוות דעת שלא נסתרה ולא הוגשה נגדה חוות דעת נגדית. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת שומרה שרכיב אובדן הנחת היעדר התביעות לא הוכח כנדרש. לכן, מתוך תביעה של 18,619 שקל, חויבו הנהג ושומרה יחד ולחוד ב-14,619 שקל.
את הוצאות המשפט הטיל בית המשפט על הנהג בלבד. השופט קבע שהבחירה למסור דיווח כוזב על מועד התאונה גרמה לכך שחברת הביטוח לא האמינה לגרסתו והובילה לניהול משפט מורכב שניתן היה למנוע. הנהג חויב לשלם לתובע 3,000 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בתוספת אגרה ששולמה בסך 436 שקל ומחצית האגרה השנייה לאחר השלמתה.
תאד"מ 16287-01-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.