בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קיבל חמש עתירות נגד החלטת הממשלה לסגור את תחנת גלי צה"ל וביטל את החלטת ממשלה 3661 מ-22 בדצמבר 2025. שלושת שופטי ההרכב, דפנה ברק-ארז, אלכס שטיין ויחיאל כשר, הסכימו לתוצאה. השופט כשר, שכתב את פסק הדין המרכזי, קבע כי הממשלה הייתה מוסמכת עקרונית להורות על סגירת התחנה, אך ההחלטה שהתקבלה בפועל נפגמה משום ששיקול פסול הנוגע לתוכן השידורים ולזיהוים עם מחנה פוליטי אחר היה שיקול דומיננטי בקבלתה.
העתירות הוגשו בידי התנועה למען איכות השלטון בישראל, האקדמיה למען ישראל דמוקרטית ועותרים נוספים, ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, ועד עובדי גלי צה"ל והסתדרות העובדים הכללית החדשה. הן כוונו נגד החלטת הממשלה שקבעה כי גלי צה"ל תיסגר ושידוריה ייפסקו לכל המאוחר ב-1 במרץ 2026. בין המשיבים היו ממשלת ישראל, שר הביטחון, הרמטכ"ל, היועצת המשפטית לממשלה, הכנסת וגורמים נוספים, בהתאם לכל אחת מהעתירות.
פסק הדין סקר את ההיסטוריה של התחנה ואת הדיונים החוזרים במעמדה לאורך עשרות שנים. הוא תיאר ועדות קודמות שבחנו חלופות שונות, ובהן השארת גלי צה"ל במסגרת הצבא, העברתה למסגרת אזרחית או סגירתה. בשנת 2023 המליצה ועדה בראשות מי שכיהן אז כמנכ"ל משרד הביטחון להמשיך להפעיל את התחנה כיחידה צבאית תוך שינויים בפעילותה, והמלצות אלה אומצו בידי שר הביטחון דאז.
במרץ 2025 ביקש ראש הממשלה משר הביטחון ישראל כ"ץ ומשר התקשורת שלמה קרעי לבחון את סגירת התחנה. בהמשך מינה שר הביטחון ועדה מייעצת לבחינת פעילותה ומעמדה. לפי פסק הדין, הוועדה קיימה 19 ישיבות, שמעה בעלי עניין רבים ואספה נתונים. באוקטובר 2025 היא הגישה לשר הביטחון שתי חלופות, ובהן צמצום התחנה למתכונת הממוקדת בחיילים וסגירת פעילות החדשות והאקטואליה, או סגירת התחנה. לבסוף הובאה לממשלה הצעה לסגירת גלי צה"ל, והיא אושרה בדצמבר 2025.
העותרים טענו, בין היתר, כי הממשלה אינה מוסמכת לסגור את התחנה ללא חקיקה ראשית, כי ההליך שקדם להחלטה היה פגום, כי ההחלטה הושפעה משיקולים זרים הנוגעים לתכני השידור, וכי היא בלתי סבירה ובלתי מידתית בשל הפגיעה בחופש הביטוי ובעיתונות החופשית. היועצת המשפטית לממשלה סברה אף היא כי ההחלטה צריכה להתבטל, והדגישה בין היתר את שאלת הסמכות, את הרכב הוועדה ואת החשש לשיקולים זרים.
משיבי הממשלה טענו מנגד כי הממשלה מוסמכת לסגור את התחנה, כי ההליך המנהלי היה סדור ומעמיק וכי הוועדה שמעה גורמים רבים ובחנה חלופות. לטענתם, ההחלטה נשענה על שיקולים ענייניים: הקושי שבהפעלת תחנת רדיו ציבורית העוסקת באקטואליה ופוליטיקה בתוך הצבא, החשש לפגיעה בממלכתיות צה"ל, מעורבות חיילי חובה בסיקור נושאים פוליטיים והעיוות התחרותי הנטען בשוק הרדיו.
השופט כשר דחה את הטענה שלפיה עצם סגירת גלי צה"ל מחייבת חקיקה ראשית. הוא קבע כי נקודת המוצא היא שהממשלה, שהורתה על הקמת התחנה, מוסמכת גם להורות על סגירתה מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות. הוא גם סבר שהסוגיה אינה "הסדר ראשוני" המחייב בהכרח חקיקה. בכך הבהיר פסק הדין כי עצם האפשרות לסגור את גלי צה"ל אינה נפסלת מבחינה משפטית.
מוקד ההתערבות היה אחר: השיקולים שהניעו את המהלך המסוים. לאחר ניתוח התבטאויות של שר הביטחון ושל שר התקשורת, הרכב הוועדה וההליך שקדם להחלטה, קבע השופט כשר כי ביסוד עמדתם של השרים כ"ץ וקרעי עמד כשיקול דומיננטי שיקול פסול הקשור לתוכן הדברים ששודרו בתחנה ולתפיסתם הפוליטית. הוא הדגיש כי שיקולים עקרוניים בדבר הפרדה בין צבא לפוליטיקה, תקציב, מבנה ארגוני או תחרות בשוק הרדיו הם שיקולים ענייניים, אך מצא שבצדם נשקל שיקול אחר, הנוגע לרצון להשתיק תוכן שאינו לרוח מקבלי ההחלטה.
הדיון הסתבך משום שההחלטה לא הייתה של שני שרים בלבד אלא של הממשלה כגוף קולגיאלי. השופט כשר קבע כי כאשר הוכח שחברי גוף קולגיאלי שקלו שיקולים זרים, אין די בכך לבדו כדי לבטל החלטה, ויש לבחון אם השיקול הזר היה דומיננטי בהחלטת הגוף כולו. עם זאת, לאחר שניתן צו על תנאי, הנטל עבר למשיבי הממשלה להראות שהשיקול הפסול לא היה דומיננטי בהחלטת הממשלה.
לפי פסק הדין, משיבי הממשלה לא הרימו את הנטל. השופט כשר ציין כי לא הוצג לבית המשפט הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה שבה התקבלה ההחלטה, אף שהקושי הנובע מהיעדרו הועלה בדיון, וכי לא הוגש תצהיר מטעם מי משרי הממשלה שיכול היה להעיד מידיעה אישית על השיקולים שנשקלו. על כן קבע כי לא הוכח שהשיקול הפסול לא היה דומיננטי בהחלטה הכוללת. מסקנתו הייתה: "דין ההחלטה על סגירת התחנה - להתבטל".
השופט כשר הוסיף כי בשל התוצאה אין צורך להכריע בכל יתר הטענות, אך ציין למעלה מן הצורך שגם צבר הפגמים בהליך עשוי היה להצדיק את ביטול ההחלטה. הוא התייחס לטענות על הרכב הוועדה, פרק הזמן שניתן לציבור, האופן שבו הוצגו נתונים שנאספו, והשלכות ההחלטה על עובדי התחנה. עם זאת, הוא לא קבע שכל החלטה עתידית על סגירת גלי צה"ל תהיה בלתי סבירה. להפך, הוא כתב כי שיקולים של ממלכתיות הצבא, הפרדתו מפוליטיקה ואקטואליה, תקציב, ארגון ותחרות הם שיקולים כשרים, וכי החלטה אחרת שתתקבל בעתיד לאחר שקילה ואיזון עשויה שלא להצדיק התערבות.
השופט אלכס שטיין הצטרף לתוצאה, אף שגישתו לחלק מן הטענות הייתה שונה. הוא סבר ששיקולים רבים שהוצגו עשויים היו להוביל לדחיית העתירות, אך מצא כי מכתבו של שר התקשורת מ-30 במרץ 2025, שהיה חלק מהליכי סגירת התחנה, מלמד על שקילת מטרה זרה. לדבריו, נוכח משמעותה של גלי צה"ל בשוק התקשורת, יש לדרוש שהליך סגירתה יהיה נקי מפגמים ומשיקולים זרים, ולכן הצטרף להפיכת הצו על תנאי לצו החלטי.
השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה כי ההחלטה נגועה בשיקולים זרים והוסיפה נימוק עצמאי הנוגע להליך קבלת ההחלטה. היא קבעה כי לצד השיקול הזר נפלו פגמים של משוא פנים ושל תשתית עובדתית בלתי מספקת. ברק-ארז הדגישה כי אין תשובה משפטית אחת לשאלה אם גלי צה"ל צריכה להמשיך לפעול, אך יש תשובה לשאלה אם החלטה על סגירתה יכולה להתקבל "משיקולים פוליטיים ובהליך מוטה מראש": לדבריה, התשובה היא לא.
בסוף פסק הדין נקבע כי העתירות מתקבלות בהתאם לפסק דינו של השופט כשר, והצו על תנאי הפך לצו מוחלט. המשמעות האופרטיבית היא ביטול החלטת הממשלה מ-22 בדצמבר 2025 לסגור את גלי צה"ל, מבלי לקבוע כי הממשלה מנועה עקרונית לקבל בעתיד החלטה אחרת בנושא בהתאם לדין.
בג"ץ 61683-12-25; בג"ץ 62344-12-25; בג"ץ 62412-12-25; בג"ץ 65304-12-25; בג"ץ 69557-12-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.