בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו קיבל תביעה של בתו של מנוח, שחיפשה לאכוף התחייבות נטענת שנוצרה יותר משלושה עשורים קודם לכן בקשר לדירה שבה התגורר אביה עם בת זוגו. השופט ליאור ברינגר קבע כי אף שאין הסכם בכתב, ההתכתבויות והעדויות של הנתבעים עצמם תמכו בגרסת התובעת והוכיחו את קיומה של התחייבות לשלם לה ולאחיה חלק משווי הדירה. הנתבעים חויבו יחד ולחוד לשלם לתובעת 312 אלף שקל, בצירוף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה, וכן 60 אלף שקל הוצאות.
עורכי הדין שלנו
לפי פסק הדין, אביה של התובעת ונתבעת 1 היו בני זוג במשך כעשר שנים, משנת 1981 ועד פטירתו ביוני 1991. הם התגוררו בדירתה של נתבעת 1. התובעת טענה כי אביה מכר בית שהיה בבעלותו והשקיע חלק משמעותי מתמורת המכירה בשיפוץ יסודי של הדירה, וכי בני הזוג סיכמו שבשל השקעתו יהיה זכאי בעתיד לרבע משווי הדירה. לאחר מותו, לטענתה, הוסכם בינה ובין אחיה לבין נתבעת 1 כי ילדיו של המנוח יקבלו בבוא העת רבע משווי הדירה, בחלקים שווים.
ההסכם הנטען לא הועלה על הכתב ולא נקבע בו מועד לפירעון. עם זאת, בנובמבר 1991 חתמה נתבעת 1 על צוואה שבה ציוותה לתובעת ולאחיה רבע מהדירה, שמינית לכל אחד. בית המשפט הדגיש בהמשך כי הצוואה עצמה אינה יוצרת את החבות כלפי התובעת, אלא משמשת ראיה נסיבתית המצטרפת ליתר הראיות בקשר לקיומו של ההסכם.
בשנת 2021 נמכרה הדירה תמורת 2.55 מיליון שקל. בעקבות המכירה דרשה התובעת לחייב את שלושת הנתבעים לשלם לה שמינית מן התמורה, בסכום תביעה של 312 אלף שקל. הנתבעים הכחישו את החוב וטענו בין היתר שלא הוכח הסכם, שהתביעה התיישנה, שהוגשה בשיהוי שגרם להם נזק ראייתי, שאין יריבות עם שניים מן הנתבעים, שהשיפוץ בדירה היה מינורי ושחלק מהתמורה שימש לפירעון הלוואה ולתשלומי מס ולכן יש לחשב לכל היותר חלק מן התמורה נטו.
מרכז הכובד של פסק הדין היה בהתכתבויות שנערכו בין הצדדים בשנים 2021 עד 2023. התובעת כתבה באחת ההודעות כי "נראה לי שפגישה ביננו כדי לסכם ולהבהיר את הדברים לא תלויה בתהליך המכירה עצמו או בסיומו. נכון יהיה להפגש בקרוב". בית המשפט מצא כי תשובות הנתבעים אינן מתיישבות עם גרסתם שלפיה לא הייתה כל התחייבות. נתבעת 3 כתבה לתובעת כי "יש חוזה. יש סכום מכירה. נקזז מזה את ההוצאות" וכן ביקשה ממנה להתאזר בסבלנות עד ש"ייגמר הכל". בהודעה אחרת כתבה כי "ניידע אתכם כשייגמר הסיפור".
השופט ברינגר קבע כי הדברים תומכים "חד משמעית" בגרסת התובעת. הוא תהה מדוע היה צורך לדבר על קיזוז הוצאות, אישור אחוזים או עדכון לאחר סיום המכירה, אם לתובעת ולאחיה לא הייתה כל זכות הקשורה לדירה. בפסק הדין נקבע כי הנתבעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לנוסח ההתכתבויות, וכי עדויותיהם בבית המשפט כללו גרסאות סותרות.
בית המשפט נתן משקל גם לעדות של אחד הנתבעים שלפיה אמו זכרה "שהיה משהו" עם המנוח והתחייבות כלפיו. על יסוד מכלול הדברים קבע השופט כי דברי הנתבעים, בכתב ובעל פה, מהווים "הודאת בעל דין" התומכת בקיומו של ההסכם. הוא גם קיבל את עדות התובעת ואחיה, וכתב: "התרשמתי מכנותם של התובעת ואחיה ואני מאמין להם שעדותם אמת". מנגד קבע ביחס לשניים מהנתבעים: "לא העידו אמת, הטעו את התובעת ואחיה ואיני נותן אמון בעדותם".
טענת ההתיישנות נדחתה. בית המשפט קבע כי אמנם ההסכם הנטען נעשה לפני יותר מ-30 שנה, אך לא נקבע בו מועד לפירעון. לפי פסק הדין, בנסיבות המקרה המועד לפרעון התגבש לאחר מכירת הדירה בשנת 2021, ולכן במועד הגשת התביעה במאי 2023 עדיין לא חלפה תקופת ההתיישנות.
גם טענת השיהוי נדחתה, אף שבית המשפט ציין כי לכאורה היה בה ממש לנוכח מצבה הקוגניטיבי של נתבעת 1 במועד מאוחר יותר והקושי לקבל ממנה גרסה. ההכרעה נשענה על קביעה כי הנתבעים עצמם הטעו את התובעת וגרמו לה להאמין שבכוונתם לקיים את ההתחייבות לאחר שהליך המכירה יסתיים. השופט קבע כי בנסיבות אלה הם "מנועים לטעון כנגדה שהיא השתהתה בהגשת תביעתה".
בית המשפט דחה גם את טענת היעדר היריבות. ביחס לנתבעת 1 נקבע כי התובעת באה בנעלי אביה כיורשת וכי בית המשפט מאמין לעדותה שלפיה לאחר פטירת האב ניתנה התחייבות ישירה כלפיה וכלפי אחיה. ביחס לנתבעים 2 ו-3 נקבע כי לאורך ההתנהלות הם הציגו עצמם כמי שמטפלים בענייניה של נתבעת 1, קיבלו החלטות בקשר למכירה, ניהלו את השיח עם התובעת וקיבלו את תמורת הדירה.
טענת הנתבעים שלפיה יש להפחית מן הסכום הלוואה של כמיליון שקל וכן תשלומי היטל השבחה ומס שבח נדחתה אף היא. השופט קבע כי ההתחייבות הייתה להשיב סכום שווה ערך לחלק משווי הדירה, וכי ההלוואה נלקחה שנים לאחר יצירת ההתחייבות. אשר למסים, נקבע כי הנתבעים לא הסבירו ולא הוכיחו מדוע התשלומים שביצעו רלוונטיים להפחתת חלקה של התובעת, ולכן לא עמדו בנטל להוכיח את טענת הקיזוז.
פסק הדין עסק גם בטענה כי הדירה נמכרה כדי לסייע לנכד של נתבעת 1 בחובותיו. בית המשפט קבע כי הטענה אינה יכולה לפטור מהתחייבות כלפי התובעת, ואף ציין שלא הוכחה במידה הנדרשת. הוא הבהיר ביחס לעדות הנכד כי אינו קובע שהעד לא אמר אמת, אלא שטענתו לא הוכחה ואינה רלוונטית לחובת הנתבעים לקיים את ההסכם.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את שלושת הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה, 312 אלף שקל, בצירוף ריבית שקלית מ-11 במאי 2023 ועד התשלום בפועל. בנוסף נפסקו הוצאות בסך 60 אלף שקל, בצירוף ריבית שקלית ממועד פסק הדין. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
מספר התיק: תמ"ש 30226-05-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.