בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבל תובענה ייצוגית נגד צ'מפיון מוטורס בע"מ ו-VOLKSWAGEN AG וקבע כי במכלול בורר ההילוכים שהותקן בכ-65 אלף כלי רכב משנות הייצור 2015-2019 קיים כשל סדרתי שמקורו בפגם בתכנון, ולא ב"בלאי סביר". עם זאת, סגנית הנשיאה חנה קיציס קבעה כי התקלה אינה עולה כדי "תקלת בטיחות סדרתית" לפי הדין הישראלי, ולכן לא חייבה את החברות לבצע קמפיין שירות יזום. סכום הפיצוי הכולל לחברי הקבוצה הועמד על 5,583,400 שקל.
עורכי הדין שלנו
התובענה עסקה בדגמים מקבוצת פולקסווגן, ובהם פולקסווגן גולף, ג'טה וביטל, סקודה אוקטביה, סיאט לאון ודגמי אאודי שפורטו בהליך. לפי טענת התובעים, תקלה במפסק זעיר שבמכלול בורר ההילוכים נגרמת מהצטברות סיליקה על המגעים החשמליים, באופן שעלול לשבש את זיהוי מצב ידית ההילוכים. בין היתר נטען כי במכוניות מסוימות ניתן היה להוציא את המפתח ממתג ההתנעה גם כאשר ידית ההילוכים לא הייתה במצב P, וכי הופיעה הודעת חיווי שחייבה פנייה לשירות.
צ'מפיון ופולקסווגן טענו כי מדובר בתופעה נדירה של בלאי טבעי וסביר במנגנון שולי, שאינה פוגעת בתפקוד הרכב ואינה בעלת היבט בטיחותי. הן הדגישו כי סכנת הידרדרות של רכב אינה נובעת ישירות מהתקלה, אלא יכולה להתרחש רק אם הנהג גם לא משלב את ההילוך למצב P וגם לא מפעיל את בלם היד. עוד טענו כי קריאות החזרה יזומה שבוצעו בארצות הברית, קנדה ודרום קוריאה נבעו ממשטר תקינה שונה מזה הנוהג בישראל ובאירופה.
לאחר שמיעת הראיות קבעה השופטת קיציס כי התובעים הוכיחו ברמה הנדרשת שהתקלה אכן סדרתית ורחבת היקף. בפסק הדין נכתב כי המסמכים שמקורם בנתבעות עצמן "מביאים למסקנה כי אין מדובר בתקלה מינורית אלא בתקלה סדרתית רחבת היקף". מסמכי שירות פנימיים, קריאות תיקון במדינות שונות ומסמכים של אחת מיצרניות מכלול בורר ההילוכים תמכו, לפי פסק הדין, במסקנה שהכשל אינו מקרי.
בית המשפט קבע גם כי מקור הכשל הוא בתכנון המפסק הזעיר ובסביבת עבודתו במערכת, ולא בבלאי טבעי או בשימוש בחומרי ניקוי, כפי שטענו הנתבעות. השופטת ציינה כי במסמכים שהוצגו הוגדר המצב ככשל אפשרי, כי האפשרות להצטברות שכבת סיליקה לא נצפתה בזמן התכנון, וכי פולקסווגן השקיעה משאבים בשינויים הנדסיים עד לייצור מפסק חדש. מסקנתה הייתה כי התובעים הוכיחו שהכשל במנגנון בורר ההילוכים נובע מפגם בתכנון ולא מ"בלאי סביר".
למרות קביעה זו, בית המשפט דחה את הטענה שמדובר בתקלה בטיחותית סדרתית. נקבע כי מנגנון נעילת המפתח הוא מערכת עזר ותזכורת לנהג, ולא אמצעי בלימה. לפי פסק הדין, האחריות להבטיח שהרכב לא ינוע לאחר החניה מוטלת על הנהג באמצעות שילוב למצב P והפעלת בלם היד. בית המשפט נתן משקל גם לכך שלא הוכחו מקרים שבהם התקלה הובילה בפועל להידרדרות רכב בישראל או בעולם, ולכך שבישראל אין חובה רגולטורית להתקין את מנגנון נעילת המפתח כפי שקיימת בארצות הברית.
כתוצאה מכך נדחתה הטענה להפרת סעיף 50 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב. השופטת קבעה כי עצם קיומן של קריאות תיקון במדינות זרות הוא ראיה לקיומה של תקלה סדרתית, אך אינו מספיק כדי להוכיח שמדובר ב"תקלת בטיחות סדרתית" לפי הדין הישראלי.
גם הטענה להטעיה ואי-גילוי לפי חוק הגנת הצרכן נדחתה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה מנגנון נעילת המפתח אינו עניין מהותי בעסקת רכישת הרכב: הוא אינו מערכת מהותית לתפקוד הרכב, לא הוכח שהוא משווק כחלק ממערכות הרכב, שכיחות התקלה נמוכה יחסית ולא הוכחה ירידת ערך משמעותית. השופטת הוסיפה כי חיוב יבואן לגלות כל תקלה אפשרית הידועה ליצרן עלול להציף את הקונה בכמות בלתי סבירה של מידע טכני.
מנגד, התקבלו טענות התובעים מכוח חוק המכר וחובת תום הלב החוזית. בית המשפט קבע כי הנחת המוצא של רוכש רכב חדש היא שהוא מקבל רכב שאין בו רכיב פגום, וכי הנתבעות ידעו על התקלה לכל המאוחר במחצית השנייה של 2016. נקבע כי הסתמכות על תום תקופת האחריות כדי לחייב בעל רכב לשלם על תיקון של פגם תכנוני מובנה וידוע אינה מתיישבת עם חובת תום הלב.
השופטת קבעה כי הנתבעות היו צריכות לשאת בעלות התיקון גם כאשר התקלה הופיעה לאחר תקופת האחריות. במסגרת עילת עשיית עושר ולא במשפט נדחתה הטענה להתעשרות בקשר לעצם מכירת הרכב, אך התקבלה הטענה לגבי גביית תשלום על תיקון התקלה לאחר תום האחריות. בפסק הדין נכתב כי הנתבעות חסכו מעצמן את עלות התיקון ו"גלגלו" אותה לכתפי הצרכנים, ולכן התעשרו על חשבונם שלא על פי זכות שבדין.
בית המשפט העריך את הנזק הממוני על בסיס נתוני התיקונים שנמסרו בהליך. לפי הנתונים, 7,924 כלי רכב טופלו בגין התקלה במהלך כשבע שנים במוסכי היבואן. לגבי 3,619 כלי רכב שבהם הוחלף המפסק הזעיר בשנים 2019-2022, הוערכה עלות ההחלפה בכ-800 שקל לרכב, ובסך הכל בכ-2.895 מיליון שקל. לגבי התקופה שבה הוחלף בורר ההילוכים בשלמותו, בהיעדר גילוי מלא של הנתונים, העריך בית המשפט כי כ-500 בעלי רכב נשאו בעלות ממוצעת של כ-2,400 שקל, ובסך הכל כ-1.2 מיליון שקל. יחד עם מע"מ הועמד הנזק הממוני המשוער על כ-4.791 מיליון שקל.
בנוסף נקבע פיצוי של 100 שקל בגין נזק לא ממוני לכל בעל רכב שנדרש לשלם על התיקון. בית המשפט חישב רכיב זה לפי 7,924 כלי רכב והעמיד אותו על 792,400 שקל. הסכום הכולל של הנזק הממוני והלא ממוני הועמד, כאמור, על 5,583,400 שקל.
לפי מנגנון הפיצוי שנקבע, חבר קבוצה שביצע את התיקון יהיה זכאי להחזר הסכום ששילם. אם אין בידו חשבונית, ניתן להסתמך על הצהרתו, בכפוף לתקרה של 2,400 שקל בתוספת מע"מ עבור החלפת בורר ההילוכים בשלמותו עד 2019, או 800 שקל בתוספת מע"מ עבור החלפת המפסק הזעיר. לכל מי שמבקש החזר על תיקון יתווסף גם פיצוי של 100 שקל בגין עוגמת נפש.
הנתבעות נדרשו לפנות בתוך 30 ימים למשרד התחבורה ולחברת "אניה" לצורך איתור בעלי הרכבים הרלוונטיים ולשלוח להם הודעה על הזכאות להחזר ולפיצוי. נקבע כי קבלת ההחזר מותנית בהעברת המסמכים הנדרשים בתוך שישה חודשים, וכי חבר קבוצה הטוען לזכאות יגיש לממונה על ההסדר תצהיר בתוך ארבעה חודשים ממינויו. עוד נקבע כי אם לאחר תשלום הפיצויים לחברי הקבוצה לא ימומש מלוא סכום הפיצוי הכולל, ההפרש יועבר לקרן לניהול וחלוקת כספים שנפסקו כסעד, למטרות הקשורות בבטיחות בדרכים או למטרות צרכניות כלליות.
בית המשפט דחה את דרישת התובעים לחייב את הנתבעות בקמפיין שירות יזום או להאריך את האחריות. השופטת נימקה זאת בחלוף הזמן מאז ייצור כלי הרכב, בשכיחות התקלה, בהיקף התיקונים שכבר בוצעו ובעיקר בקביעה שאין מדובר בתקלה בטיחותית.
לכל אחד משני התובעים המייצגים נפסק גמול של 30 אלף שקל. לבאי כוח הקבוצה אושרה בשלב זה מקדמה של 400 אלף שקל על חשבון שכר הטרחה, כאשר הסכום הסופי ייקבע בהמשך לאחר שיתברר היקף הפיצוי שישולם בפועל.
ת"צ 34358-08-19
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.