בית משפט השלום בצפת קבע כי עיריית צפת אחראית לקריסת חלק מקיר בית ספר עירוני בספטמבר 2019, לאחר שהוכח כי ידעה על סכנת הקריסה עוד מינואר 2018 ולא פעלה להסרתה. עם זאת, אחת משלוש התביעות שאוחדו, תביעתו של שוכר חנות יין שניזוקה מהאירוע, נדחתה משום שלא הוכיח את הנזקים שטען להם. במקביל התקבלה תביעת השיבוב של הפניקס נגד העירייה בסך 15,720 שקל, ואילו תביעת בעלי הבניין נגד הפניקס נדחתה בעקבות הסכם פשרה קודם שחתמו עם העירייה.
עורכי הדין שלנו
פסק הדין של השופט מוהנד חלאילה הכריע בשלושה הליכים כספיים מאוחדים שנולדו מאותו אירוע. בלילה שבין 13 ל-14 בספטמבר 2019 התמוטט חלק מקיר בית הספר העירוני אלשייך בצפת על בניין סמוך שבו פעלו משרדים וחנות יין. בעלי הבניין תבעו את עיריית צפת, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה צפת ואת הפניקס; הפניקס הגישה בנפרד תביעת שיבוב נגד העירייה בגין תגמולים ששילמה; ושוכר חנות היין תבע את העירייה ואת בעל הבניין בגין נזקים שלטענתו נגרמו לעסק ולתכולתו.
במהלך ההליך הראשון הגיעו בעלי הבניין ועיריית צפת להסכם פשרה. לפי ההסכם, העירייה התחייבה לשלם לאחת מבעלות הדין 335,000 שקל, ללא הודאה בטענות, כסכום פיצוי מלא וסופי בקשר לאירועים שבכתב התביעה. לאחר מכן ביקשו בעלי הבניין להמשיך בתביעתם נגד הפניקס בטענה שהפשרה עם העירייה אינה ממצה את נזקי המבנה.
בית המשפט דחה עמדה זו. השופט קבע כי נוסח הסכם הפשרה כלל ויתור מלא וסופי על הטענות נגד העירייה, וכי אם הפניקס תחויב לאחר מכן בתגמולי ביטוח נוספים, ההסכם ימנע ממנה לממש כלפי העירייה את זכות התחלוף שלה. בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח ולפסיקה שאוזכרה בפסק הדין, נקבע כי פגיעה בזכות התחלוף של המבטח יכולה לשמש לו הגנה מפני תביעת המבוטח. לפיכך נדחתה התביעה נגד הפניקס, ללא צו להוצאות.
באותו הליך נדחתה גם הודעת צד ג' של העירייה נגד הראל, שביטחה אותה בביטוח אחריות מקצועית של מחלקת ההנדסה והוועדה המקומית. העירייה טענה כי הסיכון שהתממש, קריסת קיר בית הספר, לא היה הסיכון שהיה ידוע לה קודם לכן. אלא שבית המשפט מצא מן המסמכים ומחוות דעת מומחה בית המשפט כי כבר ב-28.1.2018 הודיעה מהנדסת העיר שבית הספר וחנות היין הם מבנים מסוכנים לציבור, ובאותו יום הוצא צו מבנה מסוכן. במכתב המהנדסת צוין במפורש: "סכנת קריסה בחלק מהמבנה שנמצא מעל הנכס שבחזקתכם".
השופט קבע כי העירייה ידעה בוודאות כבר באותו מועד על סכנת קריסת קיר בית הספר. הוא הבחין בין מחלקת ההנדסה, שלדבריו עשתה את המוטל עליה מבחינה מקצועית, לבין הדרג המבצע שלא טיפל בסכנה. הודעת הצד השלישי נגד הראל נדחתה, והעירייה חויבה לשלם לה 20,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. הודעה מקבילה נגד איילון באותו הליך כבר נמחקה בהסכמה.
בתביעת השיבוב של הפניקס נגד העירייה בחן בית המשפט את האחריות לאירוע עצמו. מומחה בית המשפט קבע כי בית הספר הוא מבנה בן כ-120 שנה, כי העירייה לא תחזקה אותו כפי שמצופה מבעל נכס עתיק, וכי אף שהיו סימנים מתריעים לקראת נפילת אבני החיפוי היא לא טיפלה בחיזוק הקיר. עוד קבע המומחה כי העירייה בנתה קומה נוספת באופן רשלני וכי לפי המסמכים שעמדו לפניו הדבר נעשה ללא היתר בנייה.
בית המשפט אימץ את מסקנת המומחה באשר לאחריות העירייה. השופט כתב כי "אחריותה של העירייה מובהקת", וקבע כי רשלנותה ברורה ואינה מוטלת בספק. הוא הוסיף כי קשה לעכל מצב שבו מהנדסת העיר קובעת שבית הספר הוא מבנה מסוכן, הדבר מובא לידיעת ראש העיר ואף מוצא צו מבנה מסוכן, ובכל זאת נמשך השימוש בבית הספר בלי שהסכנה מוסרת.
הפניקס שילמה לבעלי הבניין לפני הסכם הפשרה תגמולי ביטוח בגין הנזק לחנות היין. בפסק הדין צוין סכום תשלום של 15,750 שקל, ואילו בחלק האופרטיבי נפסק כי העירייה תשלם להפניקס 15,720 שקל, בתוספת 3,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. בית המשפט קבע כי זכות התחלוף של הפניקס נוצרה עם התשלום, לפני הסכם הפשרה, וכי בעת שחתמה על ההסכם ידעה העירייה שהפניקס כבר שילמה תגמולים ואף הגישה נגדה את תביעת השיבוב. לכן חויבה העירייה בשיפוי למרות טענתה לכפל תשלום.
העירייה שלחה באותה תביעת שיבוב הודעת צד ג' גם נגד אחד מבעלי הבניין. בית המשפט קיבל את קביעת המומחה כי גג חנות היין היה רעוע וכי בעל הבניין התרשל בכך שלא טיפל בו, אך קבע שקריסת קיר בית הספר הייתה הגורם הדומיננטי לנזק. האחריות לנזקי מבנה חנות היין חולקה בשיעור של 70% לעירייה ו-30% לבעל הבניין. בהתאם חויב בעל הבניין לשפות את העירייה ב-4,725 שקל ולשלם לה 1,500 שקל הוצאות ושכר טרחה. הודעות העירייה נגד הראל ואיילון נדחו, והיא חויבה לשלם לכל אחת 2,500 שקל.
ההליך השלישי היה תביעת שוכר חנות היין. הוא טען כי קריסת הקיר גרמה נזק רב לחנות, למלאי ולציוד, חייבה אותו לעבור לחנות חלופית והביאה להוצאות ולהפסדים. תביעתו כללה, בין היתר, טענה לנזק רכוש של מאות אלפי שקלים, הוצאות התאמה לחנות חלופית, הפרשי שכירות ועוגמת נפש.
בית המשפט קבע כי אחריות העירייה לקריסת הקיר ברורה וכי היא הייתה חייבת לפצות את השוכר ככל שיוכיח שנגרמו לו נזקים. אולם במישור ההוכחה קבע השופט כי השוכר לא עמד בנטל. על עדותו כתב: "לא האמנתי לאף מילה שלו". בין היתר צוין שלא הוגשו דו"חות מלאי, דו"חות רווח והפסד, חשבוניות או תיעוד ישיר מספק לטענה שאלפי בקבוקי יין ניזוקו. בסרטונים שהוצגו לבית המשפט לא נראו בקבוקים שבורים, ועד שלפתיחת החנות לאחר האירוע העיד כי לא נגרם נזק למלאי ואף שמע את השוכר מביע פליאה שלא נשבר בקבוק.
השופט דחה גם את ההסברים שניתנו בחקירה לגבי כמויות המלאי ואת הטענה שבקבוקים שניזוקו נתרמו למשפחות. הוא קבע שחוות דעת השמאי נשענה על מידע שמסר השוכר ולא על נזק שהשמאי ראה בעצמו, ולכן הבסיס העובדתי שלה נשמט. בית המשפט הוסיף כי ייתכן שנגרם נזק מסוים לתכולת החנות, אך הוא רחוק מאוד מן הנזק שנתבע, וסיכם: "תפסת מרובה לא תפסת". התביעה נגד העירייה נדחתה, והשוכר חויב לשלם לה 10,000 שקל הוצאות ושכר טרחה.
התביעה נגד בעל הבניין נמחקה לאחר שבית המשפט קבע שכתב התביעה אינו מגלה נגדו עילה: התביעה התבססה על פרשנות חוזית של הסכם השכירות, בעוד שהחוזה עצמו הטיל על השוכר אחריות לנזקי צד שלישי, ולא נטענה בכתב התביעה עילה נזיקית נגד בעל הבניין. השוכר חויב לשלם לבעל הבניין 10,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. הודעות העירייה נגד הראל ואיילון נדחו, והעירייה חויבה לשלם לכל אחת 20,000 שקל. הודעת בעל הבניין נגד הפניקס נדחתה ללא צו להוצאות.
מספרי התיקים: ת"א 43423-05-21, תא"מ 4748-06-20, ת"א 47674-12-19.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.