בית משפט השלום בירושלים ביטל את הרשעתו של נאשם בן 68, שהודה קודם לכן בעבירות תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים בשני אירועים במתחם אוהלים סמוך לכנסת. השופט ציון סהראי קבע כי התקיימו התנאים החריגים לביטול הרשעה, בין היתר בשל פגיעה קונקרטית הצפויה בהמשך עבודתו, העדר עבר פלילי, נטילת אחריות וסיכון נמוך להישנות עבירות. לצד ביטול ההרשעה נקבע כי הנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו, והוא חויב ב-100 שעות שירות לתועלת הציבור, בפיצוי של 500 שקל לכל אחד משני המתלוננים ובהתחייבות עצמית של 2,000 שקל.
עורכי הדין שלנו
לפי כתב האישום שבו הודה הנאשם, האירוע הראשון התרחש ב-14.2.2024. מתלוננת שהגיעה למתחם גזרה שלט שהיה תלוי במקום. הנאשם, שהבחין במעשיה, הכה אותה בגבה. היא הוטחה לקיר, קיבלה מכה במצח ונגרם לה סימן אדום. בגין אירוע זה הורשע תחילה בתקיפה סתם ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש.
האישום השני עסק בשני מפגשים עם עיתונאי שהגיע לצלם במקום לצורך תחקיר. ב-14.12.2023 איים עליו הנאשם, בין היתר: "תעוף מפה אני אפוצץ אותך" וכן "אם תבוא לפה אני אשבור לך את הפרצוף". ב-7.2.2024, כשהעיתונאי הגיע שוב וצילם, הנאשם אמר לו לעזוב, דחף אותו כמה פעמים והכה בטלפון הנייד שלו, שעף מידיו. בגין המעשים הללו הורשע תחילה באיומים ובתקיפה סתם.
הצדדים הסכימו להפנות את הנאשם לשירות המבחן כדי לבחון את שאלת ביטול ההרשעה. שירות המבחן המליץ לבטל אותה ולהטיל 100 שעות של שירות לתועלת הציבור. בתסקיר תואר הנאשם כמי שנעדר הרשעות קודמות, הבין שהתנהג באופן פסול ואימפולסיבי והשתתף בטיפול בן 14 מפגשים. שירות המבחן העריך שהסיכון להישנות מקרים דומים נמוך ולא מצא הצדקה לצו מבחן.
המאשימה ביקשה לקבוע לשני האישומים מתחם ענישה אחד של ארבעה עד 12 חודשי מאסר בפועל, ועתרה לארבעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. היא נימקה את בקשתה להחמרה בכך שמדובר בשני מקרים חוזרים של פגיעה בזכות המחאה. מנגד, ההגנה טענה כי באישום הראשון הנאשם פעל נגד מי שגזרה שלט במאהל המחאה ולא נגד עצם המחאה, וכי גם באישום השני לא מדובר באלימות ברף גבוה. ההגנה ביקשה לתת משקל להודאה, לחרטה, לגיל, לעברו ולשירותו בכוחות הביטחון, ולאמץ את המלצת שירות המבחן לביטול ההרשעה.
השופט סהראי דחה את הנימוק המרכזי של המאשימה להחמרת מתחם הענישה. הוא קבע כי עובדות כתב האישום אינן מייחסות לנאשם תקיפה שמטרתה לפגוע בזכות המחאה. ביחס לאישום הראשון כתב: "המדינה מנועה מהעלאת טענות עובדתיות שלא עולות בקנה אחד עם כתב האישום". לדבריו, כתב האישום מייחס את התקיפה לכך שהמתלוננת גזרה שלט, ולא למחאה שהביעה. גם באישום השני לא מצא שהתקיפה נעשתה תוך פגיעה בזכות המחאה של המתלונן.
עם זאת, בית המשפט הדגיש כי המעשים עצמם פגעו בשלומם ובשלמות גופם של המתלוננים וכן ברכושו של המתלונן. נוכח טיב התקיפות, החבלה שנגרמה למתלוננת והאיומים, קבע השופט כי הפגיעה בערכים המוגנים אינה מבוטלת, אך אינה מן החמורות. בהתאם למדיניות הענישה שעליה עמד בגזר הדין, נקבע מתחם ענישה שנע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית.
השאלה המרכזית שנותרה הייתה אם לבטל את ההרשעה. בית המשפט הזכיר כי הרשעה היא הכלל וכי ביטולה הוא חריג, וכי לפי הלכת תמר כתב נדרשים שני תנאים מצטברים: פגיעה חמורה של ההרשעה בשיקום הנאשם, וכן אפשרות לוותר על ההרשעה בנסיבות המקרה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
ביחס לנזק מהותרת ההרשעה, קבע השופט כי הוצגו ראיות משכנעות לכך שבסבירות גבוהה הנאשם לא יוכל להמשיך במקום עבודתו הנוכחי אם ההרשעה תישאר על כנה. אף שהנאשם כבר בגיל פרישה, בית המשפט קבע כי זכותו להמשיך לעבוד, בין מבחירה ובין מצורך כלכלי, וכי מדובר ב"פגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית".
בית המשפט מצא שגם התנאי השני מתקיים. הוא קבע כי נסיבות העבירות אינן קלות ערך, אך אינן חריגות בחומרתן, וכי בפסיקה הוכרו עבירות דומות ככאלה שבנסיבות מתאימות ניתן לשקול לגביהן ביטול הרשעה. עוד נשקלו העדר עבר פלילי, גילו של הנאשם, הסיכון הנמוך מאוד להישנות עבירות, ההודאה, נטילת האחריות וההכרה בפסול שבמעשים.
בסיכום קבע השופט כי זהו אחד המקרים החריגים המצדיקים ביטול הרשעה, אך הבהיר כי ביטול ההרשעה אינו מוחק את הקביעה העובדתית שהנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו. מכוח סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי הורה על ביטול ההרשעה, ולאחר מכן הטיל 100 שעות של"צ בהתאם לתוכנית שיגבש שירות המבחן. עוד נקבע פיצוי של 500 שקל לכל אחד משני המתלוננים והתחייבות עצמית בסך 2,000 שקל להימנע במשך שנתיים מהעבירות שבהן הודה.
מספר התיק: ת"פ 38453-07-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.