בית משפט השלום בחיפה קיבל תביעת נזקי גוף של קטין שנפגע בקרסול כאשר נדנדה קרסה תחתיו בפארק שבתחומי המועצה המקומית ג'וליס, וקבע כי האחריות לתאונה מוטלת על המועצה בלבד. השופט עופר שובל דחה את הודעת המועצה נגד הקבלן שהקים את הפארק, אלו את ניצן בע"מ, וכן את ההודעה שהגישה הקבלנית נגד מכון התקנים. לתובע יוחס אשם תורם של 10%, ולאחר ניכויו הועמד הפיצוי על 139,000 שקל, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20%, מע"מ, החזר אגרה ועלויות חוות הדעת.
עורכי הדין שלנו
התאונה אירעה ב-23.3.2023. התובע, שהיה בן 14, טען כי הגיע עם חברים לפארק הסמוך לבית ספר והתיישב על נדנדה. בתצהירו תיאר כי "אחרי ממש כמה שניות שבקושי התחלתי להתנדנד פתאום הנדנדה התפרקה מהשרשרת". בית המשפט קיבל את גרסתו וקבע כי הנדנדה קרסה בעת שהתנדנד עליה. בעקבות הנפילה נגרם לו שבר בקרסול ימין והוא עבר ניתוח לשחזור פתוח ולקיבוע פנימי.
המועצה הכחישה תחילה את עצם התאונה ואת נסיבותיה וטענה כי הפארק היה עדיין בשלבי הקמה, טרם נפתח לציבור, והכניסה אליו הייתה אסורה. לטענתה, הפארק נמסר לאחריותה רק באפריל 2023, כחודש לאחר התאונה, ולכן האחריות הייתה של הקבלן המבצע. לחלופין טענה כי התובע נכנס לפארק ללא היתר ולא נקט זהירות מספקת. אלו את ניצן טענה מנגד כי תפקידה הסתכם בהתקנת המתקנים וכי כבר בפברואר 2023 הם נמסרו למועצה לאחר בדיקת מכון התקנים. מכון התקנים טען שתפקידו היה לבדוק את התאמת המתקנים לתקן בנקודת זמן מסוימת וכי האחריות לתחזוקה ולסגירת מקום מסוכן מוטלת על הגורמים המפעילים והמחזיקים.
השופט שובל נתן אמון מלא בעדות התובע. הוא קבע כי העדות הייתה קוהרנטית, פשוטה ועקבית, וכי היא התחזקה בתמונות שצולמו לאחר התאונה ובעדויות נוספות. מהתמונות עלה כי אחת משרשראות הברזל שהחזיקו את הנדנדה התנתקה מקורת העץ. בית המשפט קיבל גם את ההסברים שניתנו לפערים ברישומים הרפואיים, שבהם הופיעו תיאורים כלליים כמו פגיעה ליד בית הספר או בעת קפיצות, וקבע שאין לצפות מקטין שמגיע לטיפול רפואי מיד לאחר תאונה למסור באותו רגע תיאור משפטי מלא של מנגנון הפגיעה.
עדויות נוספות תמכו בכך שהפארק היה פתוח בפועל. חבר שהיה עם התובע בעת האירוע העיד שהפארק היה פעיל, עם משפחות וילדים, ושהשער היה פתוח. גם מהנדס המועצה אישר בעדותו כי השטח היה מגודר אך "כנראה שהשער היה פתוח". כשלושה שבועות לאחר התאונה דיווח אביו של התובע לקב"ט המועצה על האירוע והתריע שהפארק עדיין פתוח.
המחלוקת המרכזית בין המועצה לבין הקבלן נסבה על מועד מסירת מתקני הפארק. המועצה טענה כי האחריות נותרה אצל הקבלן עד אפריל 2023. אלא שבמהלך חקירת מהנדס המועצה הוצגה לראשונה תעודת מסירה מיום 26.2.2023, שנחתמה על ידו. בתעודה נכתב כי מתקני המשחק נבדקו על ידי המפקח ומהנדס המועצה, כי הם תקינים וכי יש לקבל אישור מכון התקנים ואישור המתכנן. בתחתית המסמך נכתב שאספקת והתקנת המוצרים בוצעו לשביעות רצון מלאה.
מהנדס המועצה ניסה להבחין בין מסירת המתקנים לבין מסירת הפרויקט כולו, אך בחקירתו אישר כי האישור כלל את הנדנדות וכי מבחינתו היה אישור מסירה שלהן מ-26 בפברואר. השופט דחה את ניסיונה של המועצה להסתמך על מסירה מאוחרת יותר. הוא כתב כי תעודת המסירה, שהמועצה עצמה לא הציגה קודם לכן, "מהווה את החלק החסר והאחרון בפאזל הכרונולוגי".
לצד תעודת המסירה עמד אישור מכון התקנים. בדיקת התאמה של כלל מתקני המשחק נערכה ב-23.2.2023, וב-25.2.2023 ניתנה תעודת בדיקה שלפיה האתר והמתקנים שנבדקו התאימו לדרישות התקן. עם זאת, בתעודה צוין שעל בעל האתר לתחזק את המתקנים באמצעות חברה בעלת היתר לכך, וכן שאין להפעיל את המתקנים עד ליישום פעולות התחזוקה. יום לאחר מכן חתמה המועצה על תעודת המסירה, והתאונה אירעה פחות מחודש לאחר מכן.
בית המשפט קבע כי המועצה לא שכרה חברה מתחזקת ולא מנעה ממשפחות וילדים להיכנס לפארק ולעשות שימוש במתקנים. גם אם עבודות פיתוח נוספות עדיין בוצעו במקום, הן היו נפרדות מאזור מתקני המשחק. אם המועצה סברה שהפארק טרם היה מוכן לפתיחה, קבע השופט, היה עליה למנוע את כניסת הציבור. בפועל הדבר לא נעשה.
המועצה גם לא הביאה לעדות גורמים שלפי עדות מהנדסה בדקו את הנדנדה לאחר התאונה, ובית המשפט נתן לכך משקל לחובתה. לאחר שקבע כי התובע הוכיח שנפל מנדנדה שקרסה בפארק שהיה באחריות המועצה, עבר אליה הנטל להראות שנקטה אמצעי תחזוקה ובקרה סבירים. השופט קבע שהיא לא עמדה בנטל זה. במילותיו: "הנתבעת לא עשתה די כדי להבטיח לציבור המשתמשים מתקן תקין ובטוח".
מכאן נקבע שהמועצה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלה, וכי התרשלותה הובילה לפציעת התובע. עם זאת, השופט ייחס לקטין אשם תורם של 10%, משום שהוא עצמו העיד שידע שהפארק עדיין מצוי בשלבי הקמה ושחלק מהמשחקים אינם מושלמים. בית המשפט התחשב בכך שהיה קטין במועד האירוע והעמיד את האשם התורם על שיעור מוגבל.
לעומת זאת, לא הוטלה אחריות על אלו את ניצן או על מכון התקנים. בית המשפט קיבל את הראיות שלפיהן הנדנדה נבדקה לפני המסירה ונמצאה תקינה, וקבע שלא נסתרה המסקנה שבמועד בדיקת התקן היא עמדה בדרישות. האחריות לאחר המסירה, לרבות תחזוקה, בקרה ומניעת שימוש בעת הצורך, הוטלה על המועצה.
במישור הנזק אימץ בית המשפט את חוות דעת המומחה שמונה מטעמו וקבע לתובע נכות רפואית צמיתה של 5% בשל הגבלה בתנועת קרסול ימין, וכן נכות תפקודית בשיעור זהה. הפיצוי חושב כך: 95,000 שקל בגין הפסדי שכר לעתיד, 12,000 שקל בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, 40,000 שקל בגין נזק לא ממוני, 5,000 שקל בגין עזרת הזולת ו-2,000 שקל בגין הוצאות רפואיות וניידות. הסכום הכולל עמד על 154,000 שקל, ולאחר ניכוי 10% אשם תורם נקבע סכום מעוגל של 139,000 שקל.
המועצה חויבה לשלם לתובע את הסכום שנפסק בצירוף שכר טרחה בשיעור 20%, מע"מ, החזר אגרה ועלויות חוות הדעת. בנוסף חויבה המועצה בהוצאות אלו את ניצן בסך 3,000 שקל בשל דחיית ההודעה לצד שלישי, ואלו את ניצן חויבה בהוצאות מכון התקנים בסך 3,000 שקל בשל דחיית ההודעה לצד רביעי. מאחר שהתובע קטין, הורה בית המשפט כי הכספים שיתקבלו יישארו בשלב זה בידי בא כוחו בנאמנות, עד לאישור תוכנית חיסכון שתוגש לבית המשפט.
מספר התיק: ת"א 4945-11-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.