בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה תביעה כספית בסך 4,010,753 שקל שהגיש בעל חברת בנדא מגנטיק בע"מ והחברה נגד אדם שלטענתם קיבל לפני יותר משני עשורים 420 אלף דולר לחשבון בנק בשוויץ. השופטת מיכל עמית-אניסמן קבעה כי התובעים לא הוכיחו במאזן ההסתברויות את הבעלות או הזיקה שלהם לחשבון שממנו לטענתם יצאו הכספים, לא הוכיחו את ההעברות לחשבון היעד הנטען ולא הוכיחו שהנתבע היה בעל החשבון המקבל. התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו בשכר טרחת עורך דין בסך 250 אלף שקל, נוסף על חלקו של הנתבע בהוצאות תמלול דיון ההוכחות.
פסק הדין הוא חוליה נוספת בסכסוך שמקורו במיזם ליבוא ומכירת קורקינטים מראשית שנות ה-2000. בעל החברה היה שותף במיזם עם שני שותפים לשעבר, והשותפות ניהלה חלק מהתחשבנותה מחוץ לספרי הנהלת החשבונות הרגילים. בפסקי דין קודמים, שאותם סקר בית המשפט בהרחבה, נדונה טענתו של בעל החברה כי העביר לשותפים לשעבר 420 אלף דולר בשתי העברות בנקאיות לחשבון בשוויץ. אותה טענה לא הוכחה בהליך הקודם, ובהמשך הסתיימו הערעורים בבית המשפט העליון בפסק דין על דרך הפשרה שלפיו שולם לשותפים סכום כולל של 950 אלף שקל לסילוק מלא וסופי של הטענות בין אותם צדדים.
בתביעה הנוכחית טענו התובעים כי לאחר הליכים ממושכים לאיתור בעל חשבון הבנק בשוויץ התברר להם שהנתבע קשור לחשבון שאליו הועברו הכספים. לטענתם, לא היה בינם לבינו קשר עסקי או חוב כלשהו, ולכן עליו להשיב את הסכום מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. לחלופין נטענה בתחילת ההליך גם רשלנות. הנתבע טען כי מדובר בניסיון נוסף לפתוח מחדש סכסוך שכבר הוכרע, העלה טענות של מעשה בית דין והתיישנות, וכפר בכך שהוא בעל החשבון או שקיבל לידיו כספים השייכים לתובעים.
השופטת קבעה כי במהלך ההליך התברר שהנתבע הוא אכן אותו אדם ששמו הופיע בהליכי העזרה המשפטית הקשורים לחשבון השווייצרי, וכי הייתה לו זיקה מסוימת לחשבונות שבהם טיפל אביו המנוח. עם זאת, נקבע שאין בכך כדי להוכיח שהוא היה בעל החשבון שאליו נטען שהכספים הועברו. גרסת הנתבע הייתה כי ייתכן שפעל בעבר כנציג או מורשה בחשבון, אך החשבונות לא היו בבעלותו. בית המשפט קבע כי גרסה זו לא נסתרה וכי התובעים לא הציגו ראיה שמאפשרת לקבוע שהנתבע היה בעל החשבון.
הקושי המרכזי אף קדם לשאלת זהות מקבל הכספים: התובעים לא הוכיחו שהחשבון שממנו נטען שהועברו הכספים, שכונה "Regent", היה בבעלותם או קשור אליהם. בעל החברה העיד כי מדובר בחשבון סודי וכי אין בידיו מסמך הקושר אותו אליו. כשנשאל מדוע לא החזיק מסמכים, אמר: "נראה לך שאני מחזיק כספים בבנק שוויץ [...] לא מדווח ואני אחזיק אצלי במשרד מסמכים?". עוד העיד כי בהליך גילוי מרצון מול רשויות המס הוצגו לטענתו מסמכים שיכלו לקשור אותו לחשבון, אך הוא בחר שלא להציגם בתביעה זו. בית המשפט קבע כי הימנעות מהצגת ראיה רלוונטית המצויה בהישג יד פועלת לחובת בעל הדין.
השופטת דחתה גם את הסבריו של התובע על דרכי העבודה של בנקים בשוויץ. נקבע כי נהלי בנקאות זרה אינם עניין שבידיעה שיפוטית וכי היה צורך להוכיחם באמצעות מומחה. בהיעדר חוות דעת כזו, לא ניתן היה לבסס על עדותו של התובע את הטענה שמסמכים שונים, מספרי חשבון שונים ובנקים שונים הם חלק מאותו מסלול העברה.
פסק הדין מצביע על פערים בין מסמכים שהוצגו בהליך הנוכחי לבין מסמכים שהוגשו בהליכים קודמים. בין היתר, בחלק מהמסמכים הופיע מספר חשבון אחד ובמסמכים אחרים מספר אחר; מסמכים מסוימים הצביעו לכאורה על בנק דויטשה כבנק שקיבל את הכספים, בעוד שהתביעה התבססה על טענה להעברה לבנק אחר; וחלק מן המסמכים שהוגשו בעבר כלל לא צורפו לתצהיר התובע בהליך הנוכחי. בית המשפט קבע כי אי הצגת מלוא התמונה הראייתית, בלי הסבר מניח את הדעת, פוגעת במהימנות הגרסה.
נוסף לכך נקבע כי העתקים של מסמכים שנחזו כמסמכי בנק זר לא הוגשו בדרך הנדרשת להוכחת "תעודת חוץ" לפי פקודת הראיות, ולכן לא ניתן היה להעניק להם משקל ראייתי של ממש. בסופו של הניתוח נקבע כי לא הוכחה העברת הכספים מן החשבון הנטען של התובעים לחשבון היעד הנטען.
בית המשפט דחה גם את ניסיונם של התובעים להעביר אל הנתבע את הנטל להסביר את המסמכים ואת הקשרים בין המעורבים. השופטת כתבה: "בית המשפט אינו פוסק את הדין על בסיס השערות או תחושות ביחס להגיון העובדתי הקיים, או שאינו קיים, בגרסת מי מבעלי הדין שלפניו". לדבריה, הנטל להוכיח את רכיבי התביעה מוטל על התובעים, והעובדה שגרסה מסוימת נראית להם הגיונית יותר אינה מספיקה כדי להעביר את נטל השכנוע.
למעלה מן הצורך בחן פסק הדין גם את הטענה להשבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. הנתבע העיד כי החשבון שימש, לשיטתו, כחשבון סליקה של פעילות חלפנות, וכי הכספים שנכנסו אליו יצאו ממנו למעט עמלה. הוא אמר: "אני מקבל כסף, מעביר כסף. בסופו של יום החשבון תמיד נשאר עם רק העמלה שלי שהייתה צריכה להיגזר בפעולות האלה. זהו". מאחר שגרסה זו לא נסתרה, ציינה השופטת כי גם אילו היו התובעים מוכיחים את יסודות ההתעשרות, הייתה מתעוררת ברצינות שאלת הפטור מהשבה משום שהשבה לאחר חלוף שנים ובנסיבות אלה עשויה להיות בלתי צודקת.
פסק הדין הוסיף, גם זאת מעבר לנדרש להכרעה, כי לפי הקביעות בהליכים הקודמים מקור הכספים הנטענים היה בעסקאות שלא דווחו בספרי החברה ובפעולות שנועדו להטעות את שלטונות המס ואת ספק הקורקינטים. על רקע זה ציינה השופטת כי גם אילו התביעה הייתה מוכחת עובדתית, היה נותר ספק אם ראוי להעניק סעד לנוכח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
בסיכום נקבע כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את תביעתם, והיא נדחתה. לנוכח סכום התביעה, היקף ההליך, ההליכים המקדמיים, הדיונים ודיון ההוכחות, חויבו התובעים בשכר טרחת בא כוח הנתבע בסך 250 אלף שקל כולל מע"מ, וכן בהחזר חלקו בהוצאות תמלול הדיון בתוספת הצמדה.
מספר תיק: ת"א 51172-11-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.