בית משפט השלום בבת ים דחה ברובה תביעה של עורך דין נגד עורך דין אחר לתשלום 282,354 שקל, שלטענת התובע היו מחצית משכר הטרחה שקיבל הנתבע כבעל תפקיד בהליכי פירוק ובהליכים קשורים. השופט אודי הקר קבע כי הצדדים אכן הגיעו להסכם בעל פה לחלוקת שכר הטרחה, אך מצא כי ההסכם בלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור ולכן אין לאוכפו. עם זאת, הנתבע חויב לשלם לתובע 70 אלף שקל, סכום שאותו הסכים לשלם במהלך ההליך ושבית המשפט מצא כי ראוי לפסוק בנסיבות העניין משיקולי צדק. לא נפסקו הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
עורכי הדין שלנו
לפי פסק הדין, התובע טען כי בשנת 2017 סוכם בינו לבין הנתבע כי הם יחלקו באופן שווה את שכר הטרחה שייפסק לנתבע כמפרק של חברת ש.מ.ר.פ מסעדות ואירוח בע"מ. ההתקשרות הנטענת נעשתה בתיווכו של בעל חברה לקידום אתרים, שסיפק שירותים לשני עורכי הדין. לפי גרסת התובע, מתוך מחצית השכר שתגיע אליו אמור היה אותו מתווך לקבל 30% מחלקו, כך שבפועל הנתבע יקבל 50% מהשכר, התובע 35% והמתווך 15%. הנתבע הכחיש שנכרת הסכם מחייב וטען כי התנהל לכל היותר משא ומתן ראשוני לשיתוף פעולה שלא הבשיל.
בית המשפט קבע כי שאלת חוקיות ההסכם עומדת בליבת ההכרעה. השופט הפנה לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שלפיו חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור הוא בטל, ולסעיף 31 המאפשר בנסיבות מסוימות סעד גם ביחס לחוזה פסול. בפסק הדין נקבע כי במקרה זה אי החוקיות אינה פרט שולי אלא נוגעת לליבת ההתקשרות.
הטעם הראשון נגע לעצם המנגנון הנטען. לפי גרסת התובע, הוא ייצג נושים שביקשו את פירוק החברה, המליץ לבית המשפט למנות את הנתבע כמפרק ואף פעל לקידום המינוי, ובתמורה אמור היה לקבל 50% משכרו של המפרק שייקבע בידי בית המשפט. בית המשפט ציין כי ההסכם לא גולה לבית המשפט של הפירוק, אף שבעל התפקיד הוא "ידו הארוכה של בית המשפט" ושכרו נקבע על ידו. השופט הוסיף כי להסדר כזה עשויות להיות השלכות של ניגוד עניינים ושל קבלת טובת הנאה מעבר לשכר שנפסק לבעל התפקיד, ללא אישור בית המשפט.
הטעם השני היה שיתוף אדם שאינו עורך דין בהכנסות משכר טרחה. בית המשפט קבע כי לפי ההתקשרות המשולשת הנטענת היה אמור גם המתווך לקבל חלק מהשכר, וכי הדבר מעורר את הוראת סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, האוסר על עורך דין לשתף אדם שאינו עורך דין בהכנסותיו בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת אחרת לעסקו. השופט קבע כי גם אילו ניתן היה להתגבר על קושי זה, לא ניתן להתגבר על הקושי הנובע מאי גילוי הסכם חלוקת השכר לבית המשפט שמינה את בעל התפקיד.
במילים חדות קבע השופט: "בית המשפט אינו יכול לתת יד להכשרת מעשים אלו ואף אינו יכול לאכוף את ההסכם הנטען בנסיבותיו של מקרה זה". עוד נקבע כי אכיפת ההסכם הייתה מחייבת את בית המשפט לתת תוקף למעשה פסול הנוגד את תקנת הציבור, וכי כאשר אי החוקיות יורדת לשורש העסקה קיים קושי להעניק סעד של אכיפה או קיום גם מכוח סעיף 31 לחוק החוזים.
למרות המסקנה שאין לאכוף את ההסכם, השופט בחן למעלה מן הצורך גם אם ההסכם בכלל נכרת ומה היה היקפו. בנקודה זו התקבלה גרסת התובע. אחת הראיות המרכזיות הייתה התכתבות בין הצדדים שבה דרש התובע לקבל מחצית משכר הטרחה, והנתבע השיב כי ההתחשבנות תהיה בסוף ההליך וכי השכר שאושר באותו שלב אינו מכסה את ההוצאות. בהמשך, כשהנתבע טען שהדרישה חורגת מן המקובל, השיב התובע: "בפעם האחרונה שבדקתי מצאתי כי מקובל לעמוד בהסכמים". בית המשפט קבע כי תגובות הנתבע אינן מתיישבות עם הטענה שלא הייתה הסכמה כלל.
בהתכתבות נוספת, לאחר שהתובע דרש את חלקו, השיב הנתבע כי "ההסכם ביננו מדבר על שמרפ" ושאל כיצד קשורים להסכם הליכי כינוס בתיקים אחרים. השופט ראה גם בתגובה זו ראיה לכך שהנתבע הכיר בקיומו של הסכם, אף שחלק על היקפו. לכן נקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם שלפיו התובע זכאי ל-50% משכר הטרחה שקיבל הנתבע בהליך הפירוק, אך זאת כאמור מבלי לשנות את המסקנה שההסכם אינו בר אכיפה.
בית המשפט קיבל, שוב למעלה מן הצורך, גם את עמדת התובע ביחס להיקף ההסכם. נקבע כי ההליכים הנוספים היו שלובים בהליך הפירוק ומקורם באותו מינוי של הנתבע. השופט הסתמך בין היתר על החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי שלפיה לא ניתן לנתק את שאלת השכר בתיק אחד מן השכר שנפסק בשני התיקים האחרים משום שמדובר באותה פרשה. לכן נקבע כי אילו ניתן היה לאכוף את ההסכם, הוא היה חל גם על השכר שהתקבל בשלושת ההליכים, שבפסק הדין צוין כי הסתכם ב-566,598 שקל.
הסעד הסופי הושפע גם מנסיבות אישיות שהתפתחו במהלך המשפט. בפסק הדין צוין כי התובע נפגע באופן אנוש במהלך ההליך ומצבו הרפואי קשה, וכי מונה לו אפוטרופוס. הנתבע הביע נכונות, לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבו של התובע, לשלם 45 אלף שקל כולל מע"מ, ובהמשך העלה את הסכום ל-70 אלף שקל בעקבות הצעת בית המשפט. עוד צוין כי המתווך ובאי כוח התובע ויתרו על זכויותיהם הנובעות מן ההליך והצהירו שכל סכום שייפסק יועבר במלואו לטובת התובע וילדיו. בית המשפט כתב כי "התחשבות הצדדים ובאי הכוח במצבו הקשה של התובע ראויה להערכה".
השופט קבע כי באיזון בין הצורך להרתיע מפני חוזים פסולים ולהימנע מלתת יד לאכיפתם, לבין שיקולי צדק פרטני, יש לחייב את הנתבע בסכום שהוא עצמו הסכים לשלם. בפסק הדין הודגש שאין מדובר בהשבה מכוח החוזה הפסול, שכן התובע לא שילם לנתבע דבר, אלא בסכום שבית המשפט מצא ראוי גם לנוכח הטרחה והתמורה שנתן התובע לנתבע, למרות הפסול שנמצא בדרך שבה נעשה הדבר. בהתאם לכך נדחתה התביעה ברובה, אך הנתבע חויב לשלם 70 אלף שקל.
מספר תיק: ת"א 35746-02-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.