בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בשבתו באילת, קיבל במלואה תביעה של מנהלת מרפאה להכיר בפגיעה בכתף שמאל כתאונת עבודה. התובעת טענה כי ב-7 באפריל 2024, במהלך עבודתה במרפאת "צור הרים" של קופת חולים כללית באילת, הרימה ארגז כבד של מבחנות במחסן הציוד וחשה כאב חד בכתף. השופט יעקב אזולאי ונציג ציבור למעסיקים קבעו כי היא הוכיחה אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עבודתה.
עורכי הדין שלנו
המוסד לביטוח לאומי דחה ביוני 2024 את תביעתה לדמי פגיעה. במכתב הדחייה נכתב: "לא הוכח, לדעתנו, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך". גם בהליך בבית הדין טען המוסד כי לא הוכח אירוע פתאומי, מוגדר ויוצא דופן, וכי פריקת ציוד הייתה פעולה שגרתית כחלק מעבודתה של התובעת. הוא הדגיש במיוחד את התיעוד הרפואי מ-8 באפריל 2024, יום לאחר האירוע הנטען, שבו נרשמו כאבים בכתף שמאל בלי אזכור של הרמת משא כבד או תאונה בעבודה.
התובעת טענה מנגד כי בשעה 10:30 לערך הרימה ארגז כבד של מבחנות, חשה מתיחה חזקה וכאב מיידי, וכי גרסתה נותרה עקבית בטפסים שהגישה, בחקירתה במוסד לביטוח לאומי ובעדותה בבית הדין. לדבריה, בביקור הראשון אצל הרופא הייתה מרוכזת בכאב ובקבלת טיפול ולא בניסוח תיעוד שיוכל לשמש בהליך משפטי. הרופא תיקן בהמשך את הרישום וציין כי הפגיעה אירעה "אחרי משא כבד בזמן עבודה".
בית הדין נתן משקל לעדות התובעת וקבע כי היא הותירה רושם מהימן וכי ליבת גרסתה הייתה עקבית: "תוך כדי הרמת משא כבד, כאב חד בכתף שמאל". בעדותה תיארה כי במסגרת פירוק הזמנת ציוד הרימה ארגז מבחנות מהרצפה אל מדף ואז החל הכאב. היא גם הודתה במפורש שלא דיווחה לאיש באותו יום עצמו, אלא למחרת.
המוסד ניסה לערער את גרסתה באמצעות פערים ברישומי הנוכחות של עובדת נוספת במרפאה, שלדברי התובעת פגשה אותה למחרת. אותה עובדת העידה כי אף שהייתה רשומה בחופשה, הגיעה למרפאה לכמה שעות, ראתה את התובעת אוחזת בכתפה ושמעה ממנה כי היא סבורה שטעתה כשהרימה את הארגז. בית הדין מצא את העדות מהימנה וקוהרנטית וקבע שההסבר לנוכחותה במרפאה יישב את הפער מול דוחות הנוכחות.
גם עדה מטעם המוסד אישרה שהתובעת פנתה אליה ודיווחה על פציעה בכתף, אף שלא זכרה את התאריך המדויק. בית הדין ראה בכך חיזוק לכך שהתובעת דיווחה לממונים עליה בזמן אמת או בסמוך לאירוע ופעלה לפי ההנחיות שקיבלה להמשך טיפול מול משאבי אנוש. באותה עדות גם נאמר שאין נוהל מסודר הקובע מי מפרק את הציוד במרפאה ואין ימים קבועים לקבלת משלוחים.
אחת הסוגיות המרכזיות הייתה המשקל שיש לתת לרישום הרפואי הראשון. בית הדין הכיר בכך שהגרסה הראשונית שמוסר מבוטח לרופא היא בעלת משקל ראייתי חשוב, וכי היעדר אזכור של פגיעה בעבודה יוצר קושי שיש להסביר. עם זאת, נקבע שהדבר אינו חוסם את התביעה כאשר ניתן הסבר סביר הנתמך בראיות חיצוניות. במקרה הזה קיבל בית הדין את הסברה של התובעת וקבע כי בעת פנייתה לטיפול היא "לא הייתה מרוכזת בהכנת ראיות משפטיות".
התובעת עצמה לא ניסתה להסתיר את הפער ואמרה בעדותה: "אני הלכתי לרופא ואמרתי לו שאני לא ציינתי שזה קרה לי במהלך העבודה". בית הדין ציין כי התיקון ברשומה הרפואית נעשה כשלושה שבועות לאחר האירוע, פרק זמן שנחשב קצר יחסית, וכי העדויות הנוספות ורצף האירועים סיפקו תמיכה לגרסתה.
לכך הצטרפו ממצאי בדיקת MRI שנערכה ב-18 באפריל 2024, שבה הודגם קרע חלקי בגיד הסופרה-ספינטוס וחשד לקפסוליטיס אדהזיבית. בית הדין קבע כי מדובר בממצא אובייקטיבי התואם מנגנון של מתיחה חזקה בעת הרמת משא כבד. מנגד צוין כי המוסד לא הציג חוות דעת רפואית או ראיה פוזיטיבית לעבר רפואי בכתף שמאל לפני האירוע.
על בסיס מכלול הראיות קבע בית הדין כי קיים קשר סיבתי הדוק בין הרמת ארגז המבחנות בעבודה לבין הנזק שאובחן בכתף בסמוך לאחר מכן. נקבע כי התובעת עמדה בנטל להוכיח אירוע תחום בזמן במסגרת עבודתה, ולכן האירוע מ-7 באפריל 2024 הוכר כפגיעה בעבודה, תאונת עבודה, לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. המוסד חויב גם בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך 2,500 שקל.
ב"ל 47592-02-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.