בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל בקשה למתן הוראות שהגישה נאמנת בהליך פשיטת רגל, וקבע כי בכור שור בע"מ, ששמה בעבר היה רבינוביץ דונט בניה ויזמות בע"מ, תשלם לקופת פשיטת הרגל את מלוא הסכום שישולם לנושה מכוח ערבותו של החייב לחוב החברה. עוד נקבע כי שני ערבים נוספים לחוב החברה ישתתפו עם הקופה בסכום שישולם לנושה, על בסיס שוויוני ובחלקים שווים, מכוח הערבויות המשותפות. המשיבים חויבו יחד ולחוד בהוצאות של 10,000 שקל לנאמנת.
עורכי הדין שלנו
הבקשה נגעה להלוואה שהעמיד הנושה לחברה. לפי ההחלטה, בהסכם השקעה מ-1 במרץ 2017 התחייב הנושה להעמיד לחברה 500 אלף שקל, ואין מחלוקת שהסכום הועבר. החייב ושני המשיבים הנוספים חתמו על ערבויות להתחייבויות החברה ועל שטרי חוב בסך מיליון שקל. החייב אף העמיד את זכויותיו בדירת מגורים כבטוחה נוספת, ונרשמה הערת אזהרה לטובת הנושה.
בהליך פשיטת הרגל הגיש הנושה תביעת חוב נגד החייב בסך מיליון שקל. הנאמנת קיבלה אותה באוקטובר 2025 בחלקה, בסכום כולל של 500 אלף שקל: 338,557 שקל במעמד נשייה מובטחת מתוך יתרת חלקו של החייב בדירה שנמכרה בידי כונסי נכסים, ו-161,443 שקל בדין רגיל. בעקבות זאת ביקשה הנאמנת לחייב את החברה, כחייבת העיקרית, להחזיר לקופה את מלוא הסכום שישולם לנושה, וכן לחייב את שני הערבים הנוספים להשתתף עם הקופה בתשלום.
המשיבים ביקשו תחילה לדחות את הבקשה על הסף וטענו כי הנאמנת מנסה לברר למעשה תביעה אזרחית במסגרת המקוצרת של בקשה למתן הוראות. לטענתם, המחלוקת דורשת בירור עובדתי מורכב, הליכים מקדמיים, זימון עדים וחקירות, ולכן יש להגיש נגדם תביעה נפרדת. בית המשפט הורה להם להגיש תגובה לגוף הבקשה הנתמכת בתצהירים, אך בהחלטה צוין כי גם התגובה המפורטת שהוגשה לאחר מכן לא נתמכה בתצהירים.
לגוף המחלוקת טענו המשיבים כי החוב לנושה כבר נפרע, מאחר שהנושה קיבל 500 אלף שקל במסגרת עסקת מכר של דירת החייב, וכי פסקי בוררות שניתנו במחלוקת בינו לבין רוכשי הדירה תומכים בעמדתם. מכאן, לשיטתם, גם הערבויות פקעו. הם הוסיפו כי לא היו צד להכרעת תביעת החוב של הנושה ולא ניתנה להם אפשרות לטעון בה, ולכן אין לראות בהכרעה זו קביעה מחייבת כלפיהם. עוד העלו טענות לשיהוי, מניעות, השתק ונזק ראייתי בשל כך שהנושה לא פעל נגדם במשך שנים.
הנאמנת השיבה כי החוב לא נפרע. לדבריה, לאחר ביטול עסקת המכר לא הוכרו הכספים שהעבירו רוכשי הדירה לנושה כתשלום של חוב החברה, ופסקי הבוררות עסקו ביחסים שבין הנושה לבין הרוכשים ובהמחאת זכויות גבייה. היא טענה כי הערבויות נותרו בתוקף, וכי זכותה של קופת פשיטת הרגל לחזור אל החברה ואל הערבים קמה בעקבות התשלום הצפוי לנושה מכוח ערבות החייב. הנאמנת גם טענה שהבקשה מתאימה להכרעה במסגרת תיק פשיטת הרגל, בין היתר משום שהיא קשורה ישירות למסת הנכסים של הקופה ולנושאים שכבר נדונו באותו הליך.
השופט גיל דניאל דחה את הטענה שלפיה יש להעביר את המחלוקת לתביעה אזרחית נפרדת. הוא קבע כי לבקשה זיקה משמעותית להליך פשיטת הרגל וכי לבית המשפט המטפל בו היכרות קרובה עם הסוגיות, ובעיקר עם ההליכים הרבים שנוהלו סביב מכר הדירה וביטולו. עוד נקבע כי התשתית העובדתית אינה מורכבת כפי שטענו המשיבים, וכי העובדה שלא תמכו את תגובתם בתצהיר מחזקת את המסקנה שהמחלוקות העובדתיות אינן מהותיות. בית המשפט הוסיף כי המשיבים לא הצביעו על פגיעה ממשית בזכויותיהם הדיוניות.
עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים בנקודה אחת של מעמד הכרעת החוב: עצם אישור תביעת החוב של הנושה נגד החייב אינו יוצר השתק כלפיהם בשאלת קיומו של החוב, משום שהם לא היו צד להליך ההכרעה. לכן נבחנו לגופן טענותיהם כי החוב נפרע וכי הערבויות פקעו.
במוקד ההכרעה עמדה עסקת מכר דירת החייב. בהחלטה תואר כי במסגרת הליך פשיטת הרגל נקבע כבר ביוני 2020 שהעברת זכויות החייב בדירה אינה יכולה לעמוד, וכי היא עולה כדי הענקה בטלה והעדפת נושים. ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט העליון במאי 2022. בינואר 2023 ניתן פסק דין משלים שקבע גם את בטלות עסקת המכר, בין היתר משום שלא מדובר היה בעסקת מכר אותנטית אלא בחוזה למראית עין ובחוזה פסול. ערעור על פסק הדין המשלים נדחה בבית המשפט העליון במרץ 2026.
על בסיס ההכרעות הללו דחה בית המשפט את טענת המשיבים שהעברת 500 אלף השקלים מרוכשי הדירה לנושה פרעה את חוב החברה. נקבע כי לאחר שבוטלה עסקת המכר, אין לראות בכספים שהועברו לנושה כתשלום תמורת הדירה וגם לא כתשלום חובו של החייב או חוב החברה שלה ערב. השופט כתב כי "החוב כלפי הנושה נותר בעינו, ולא שולם". עוד נקבע כי הליכי הבוררות בין הנושה לרוכשים נוגעים למערכת היחסים ביניהם, וכי המחאת זכויות הגבייה לרוכשים אינה מבטלת את עצם החוב.
בהחלטה הובהר כי אם החוב העיקרי היה נפרע, הערבויות היו פוקעות, אך לאחר שנקבע שהחוב לא נפרע, הערבויות נותרו תקפות. בית המשפט עמד גם על זכות ההשתתפות בין ערבים: כאשר כמה ערבים חבים באותו חיוב, נקודת המוצא היא חלוקה שווה של הנטל ביניהם, וערב ששילם מעבר לחלקו רשאי לחזור אל הערבים האחרים. במקרה של ערב שנמצא בהליך חדלות פירעון, הנאמן נכנס בנעליו ויכול לתבוע את חלקם של הערבים האחרים לטובת קופת הנשייה.
גם טענות השיהוי, המניעות, ההשתק והנזק הראייתי לא מנעו את קבלת הבקשה. בית המשפט הבחין בין טענות שעשויות לעמוד למשיבים כלפי הנושה בהליך אחר לבין זכות ההשתתפות של קופת פשיטת הרגל בעקבות תשלום לנושה. נקבע כי טענות השיהוי כלפי הנושה אינן יכולות לשמש הגנה מפני דרישת ההשתתפות בין הערבים, וכי הטענות לנזק ראייתי הועלו באופן כללי ולא נתמכו בתצהיר.
בסופו של דבר התקבלה הבקשה במלואה. החברה חויבה לשלם לקופת פשיטת הרגל את מלוא הסכום שישולם לנושה מכוח ערבות החייב לחובה, ושני הערבים הנוספים חויבו, ביחד ולחוד, להשתתף עם הקופה בסכום שישולם לנושה על בסיס שוויוני ובחלקים שווים. המשיבים חויבו ביחד ולחוד בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
מספר התיק: פש"ר 27396-09-18.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.