בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה תביעה כספית של מתווכת במקרקעין נגד מתווך אחר, שבה ביקשה לקבל חלק מדמי התיווך ששולמו לו בעסקת מכירת בית ברמת השרון. התביעה הוגשה במקור על סך 475,605 שקל, ובסיכומי התובעת הופחת הסכום ל-342,843 שקל. השופט אבי כהן קבע כי התובעת לא הוכיחה הסכם מחייב, בכתב, בעל פה או בהתנהגות, שלפיו הנתבע התחייב לחלוק עמה את דמי התיווך בעסקה. התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם לנתבע 40 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין יחד.
המחלוקת נולדה סביב עסקת מכר שנחתמה באוקטובר 2024. הבית נמכר ב-26.5 מיליון שקל לקונים שהיו לקוחותיו של הנתבע, והעסקה בוצעה בתיווכו. הנתבע הציג לבית המשפט שתי חשבוניות בגין דמי התיווך שקיבל משני צדדי העסקה: חשבונית אחת בסך 300 אלף שקל כולל מע"מ מצד אחד המוכרים, וחשבונית נוספת בסך 385,687 שקל מצד הקונה. התובעת טענה כי היא והנתבע קיימו שיתוף פעולה מקצועי וכי הוא פעל מאחורי גבה, ביצע פעולות תיווך עצמאיות ונטל את מלוא דמי התיווך מבלי לחלוק אותם עמה.
הנתבע אישר כי בעבר היה בין השניים שיתוף פעולה מקצועי מסוים, אך טען שהוא היה זמני והסתיים מבלי שהוביל לעסקה. לגרסתו, לאחר מכן פעל לבדו ובאופן עצמאי מול המוכר ומול הקונה, שאותו איתר בעצמו, והשלים את העסקה ללא קשר לתובעת. הוא טען שגם התובעת פעלה בנפרד בניסיון לקדם עסקה אחרת בנכס, אך ניסיונה לא הבשיל לעסקת מכר.
בית המשפט קבע כי היו בין הצדדים שיתופי פעולה קודמים, לרבות עסקאות שבהן חולקו דמי תיווך, אך אין בכך די. השופט כתב כי "יחסי עבודה קודמים אינם חזות הכול", והדגיש שעל התובעת היה להוכיח הסכמה קונקרטית המלמדת על מפגש רצונות וגמירות דעת בנוגע לחלוקת העמלה בעסקה המסוימת. הסכמה כזאת, נקבע, לא הוכחה.
משקל משמעותי ניתן לחוזה התיווך האחרון שעליו החתימה התובעת אחד מבעלי הנכס ביוני 2024. בחוזה נכתבה החרגה מפורשת שלפיה התובעת לא תהיה זכאית לדמי תיווך אם הנכס יימכר לרוכש שבסופו של דבר אכן קנה אותו. בית המשפט ציין כי התובעת ידעה שהרוכש הוא לקוח של הנתבע וכי הנתבע פועל מולו. התובעת עצמה לא השתתפה בפגישות שהתקיימו עם אותו רוכש ואף לא פגשה אותו.
בחקירתה נשאלה התובעת אם סיכמה עם הנתבע מועד או מנגנון לחלוקת דמי התיווך בעסקה והשיבה: "ממש לא". בית המשפט קבע שהתשובה מחלישה במידה ניכרת את טענתה בדבר הסכמה מחייבת. לא הוצגו מסמך, התכתבות בזמן אמת, סיכום בעל פה הנתמך בראיה חיצונית או עדות אחרת שקבעו מה יהיה שיעור החלוקה, מאיזה מקור תשולם העמלה, מתי תשולם או באילו תנאים.
השופט הוסיף כי כאשר הצדדים רצו בעבר להסדיר זכאות קונקרטית לדמי תיווך או את אופן חלוקתם, הם עשו זאת מראש ובמפורש ולעיתים גם במסמך חתום. גם התנהלות התובעת מול מתווכים אחרים לימדה, לפי פסק הדין, כי ידעה לעגן חלוקת עמלות בכתב או בהודעה מפורשת. מנגד, במקרה הנוכחי היא לא פנתה לנתבע בזמן אמת כדי להסדיר את זכאותה הנטענת, לא מסרה לו את חוזה התיווך שבו הוחרג הרוכש ולא ביקשה את הסכמתו לחלוקת עמלה אם העסקה תצא לפועל.
בית המשפט העניק משקל רב גם לעדויות שני בעלי הנכס, בני זוג שהעידו מטעם צדדים שונים. השופט ציין כי שניהם הותירו רושם אמין, משכנע וניטרלי מאוד. העדויות תמכו במסקנה שהתובעת לא תרמה לקידום העסקה שנחתמה עם הרוכש, וכי לא הוכח תיווך משותף בזמן אמת. מנגד, חוות דעת המומחה שהגישה התובעת קיבלה משקל ראייתי נמוך, לאחר שבית המשפט מצא שהיא כללית ולקונית ואינה מבססת איזה מתווה של שיתוף פעולה, אם בכלל, חל בין הצדדים בעסקה הזאת.
גם הימנעות התובעת מהבאת שני עדים שנמצאו רלוונטיים פעלה לחובתה. מתווך נוסף שעמו פעלה ביחס לנכס לא הובא לעדות, אף שהיה יכול לשפוך אור על אופי שיתוף הפעולה שלה בתקופה הרלוונטית ועל הנוהג שלה בהסדרת עמלות. גם הרוכש עצמו לא העיד, אף שבית המשפט קבע כי עדותו הייתה חיונית לבירור נסיבות איתורו והבאתו לעסקה.
פסק הדין דחה גם את ניסיונה של התובעת להישען על מבחן "הגורם היעיל" שבחוק המתווכים. נקבע כי המבחן נועד לבחון את זכאותו של מתווך לדמי תיווך מול מזמין שירותי התיווך, ולא לפתור כשלעצמו מחלוקת פנימית בין שני מתווכים על חלוקת עמלה. מאחר שהתובעת תבעה את המתווך האחר ולא את המוכרים או הקונה, היה עליה להראות מקור חוזי או משפטי אחר שמקנה לה זכות כלפיו, וזה לא הוכח.
העילות החלופיות נדחו אף הן. בית המשפט קבע כי לא הוכחה עשיית עושר ולא במשפט, משום שלא הוכח שדמי התיווך שקיבל הנתבע באו לו על חשבון התובעת או שלא כדין. נדחו גם טענות לרשלנות ולגרם הפרת חוזה, משום שלא הוכח חוזה שהופר או חובה קונקרטית של הנתבע להימנע מפעילות מול הרוכש, לעדכן את התובעת במשא ומתן או לשתף אותה בעמלה.
גם הטענה לגזל סוד מסחרי נדחתה. נקבע כי התובעת לא הוכיחה שפרטי בעלי הנכס או המידע שמסרה בעבר לנתבע היו מידע ייחודי וסודי המקנה לה יתרון עסקי, או שהנתבע השתמש במידע בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון. בנוסף נדחתה טענה שהתבססה על עבירת התחבולה בחוק העונשין. בית המשפט קבע כי הליך אזרחי אינו האכסניה לקביעת אחריות פלילית, וממילא לא הוכחו תחבולה או ניצול מכוון מצד הנתבע.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי התובעת לא הייתה המתווכת בעסקה שהשתכללה, לא הוכיחה מקור משפטי שמזכה אותה בחלק מהעמלות שהנתבע קיבל ולא הוכיחה שהנתבע הפר כלפיה נורמה משפטית רלוונטית. משנדחו כל עילות התביעה, לא היה עוד צורך להכריע בשיעור הסכומים שהתובעת דרשה או באופן חישובם.
מספר התיק: ת"א 17661-03-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.