בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע כי התובעת הייתה תושבת ישראל באוקטובר 2023, במועד שבו ועדה רפואית קבעה לה 40% נכות רפואית ו-100% אי כושר, ולכן היא זכאית לקצבת נכות בהתאם לקביעת הוועדה. ההכרעה התקבלה לאחר שבית הדין מצא כי במועד הרלוונטי היא החזיקה בהיתר כניסה לצורכי רווחה ובאישור שהייה זמני מטעמים הומניטריים, ולא הוכח שהחזיקה באחד ההיתרים, האשרות או הרישיונות המנויים בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי ושוללים הכרה בתושבות. לאחר מכן החיל בית הדין את מבחן מרכז החיים ומירב הזיקות וקבע כי זיקותיה, האובייקטיביות והסובייקטיביות, הפנו לישראל.
עורכי הדין שלנו
התביעה הוגשה נגד המוסד לביטוח לאומי. התובעת ביקשה בראש ובראשונה שיוכר מעמדה כתושבת ישראל החל מאוקטובר 2014. לחלופין ביקשה הכרה מהתקופה שלאחר שמלאו לה 18, ולחלופי חלופין ממועד היווצרות אי הכושר, 6 באוקטובר 2023. עוד ביקשה כי תוכר זכאותה לקצבת נכות מאותו מועד, ולחלופין ממועד קבלת מעמד של תושבת ארעית ב-29 בדצמבר 2024. בית הדין ציין כי העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים וכי השאלה שנדרשה להכרעה היא משפטית בלבד.
לפי העובדות המוסכמות, התובעת אינה אזרחית ישראלית. היא התגוררה מחוץ לישראל עד 2010, ומאותה שנה התגוררה במזרח ירושלים. בשנת 2014 הוצאה מבית אביה והועברה למוסד באיעבלין לפי החלטות מתחדשות של בית משפט לנוער, ושם התגוררה עד שהגיעה לגיל 18 בשנת 2021. מחודש ספטמבר 2021 היא נמצאת בישראל. לאחר חודש שבו הייתה דרת רחוב, היא התגוררה מאוקטובר 2021 ועד יוני 2024 בדירה של עמותת על"ם בחיפה. בשנת 2025 שבה להיות דרת רחוב. באוגוסט 2021 הגישה בקשה לקבל מעמד של תושבת ישראל.
בין 2021 ל-2024 ניתנו לתובעת היתרי כניסה לישראל לצורכי רווחה וכן אישורי שהייה זמניים מטעמים הומניטריים. בשנת 2024 היא קיבלה, על בסיס החלטת משרד הפנים, אשרת א/5, וב-29 בדצמבר אותה שנה קיבלה מעמד של תושבת ארעית. במקביל, ועדה רפואית קבעה לה 40% נכות רפואית ו-100% אי כושר החל מ-6 באוקטובר 2023. למרות זאת המוסד לביטוח לאומי לא שילם לה קצבת נכות, בטענה שאי הכושר נוצר כאשר לא הייתה תושבת ישראל.
התובעת טענה כי מרכז חייה היחיד היה בישראל. לדבריה, שהייתה כאן עד גיל 18 נבעה מצווי בית משפט לנוער, ולאחר מכן שהתה בישראל מכוח היתרים הומניטריים לצורכי רווחה. היא טענה כי מבחן מרכז החיים ומירב הזיקות מצביע על ישראל, וכי יש להכיר בה כתושבת לצורך קביעת הזכאות לקצבת נכות. לחלופין טענה כי גם אם ההכרה בתושבות אפשרית רק מ-29 בדצמבר 2024, ניתן לשלם לה קצבה בגין התקופה שלאחר קבלת המעמד. היא העלתה גם טענות בדבר הפגיעה בזכויותיה ובדבר אחריות המדינה להסדרת מעמדה בתקופת קטינותה, וביקשה הוצאות ריאליות.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי התובעת הוכרה כתושבת רק מ-29 בדצמבר 2024, או מ-10 ביוני 2024 לפי החלטת שר הפנים, ולכן לא הייתה תושבת במועד היווצרות אי הכושר שנקבע ל-6 באוקטובר 2023. לטענתו, היתרי הכניסה הזמניים שקיבלה בעבר הקנו לה מעמד של מבקר בלבד, וסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי שולל הכרה בתושבות כאשר מתקיים אחד התנאים המנויים בו. עוד טען כי לאחר חקיקת הסעיף, יש לבחון תחילה אם מתקיימת עילה משפטית השוללת תושבות, ורק אם לא מתקיימת עילה כזאת לעבור לבחינה העובדתית של מרכז החיים.
במהלך כתיבת פסק הדין ביקש בית הדין מהמוסד לביטוח לאומי להבהיר איזה מן המצבים המפורטים בסעיף 2א חל בעניינה של התובעת ולהמציא אסמכתה מתאימה. בהחלטה נכתב כי לא נמצא בחומר "העתק של אשרה ורשיון" הרלוונטיים לתקופה, אלא "רק היתרי כניסה לצרכי רווחה שס׳ 2א אינו מתייחס אליהם". המוסד השיב כי אין בידו מידע על האשרות שהיו לתובעת במהלך חייה וכי המידע מצוי אצל לשכת האוכלוסין ומשרד הפנים.
בית הדין קבע כי לפי המסגרת המשפטית יש תחילה לבחון אם התובעת נופלת באחת הקטגוריות של סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי, ורק אם אינה נופלת בהן לבחון את התושבות לפי מרכז החיים ומירב הזיקות. הוא הפנה לפסיקה שעסקה בהבחנה הזאת, והבהיר כי אף שחלק מהפסיקה שצוטטה עסקה בקצבת אזרח ותיק, העיקרון רלוונטי גם לקצבת נכות.
ביישום המבחן הראשון קבע בית הדין כי במועד הרלוונטי, 6 באוקטובר 2023, לא היה בידי התובעת אחד ההיתרים, האשרות או הרישיונות המנויים בסעיף 2א ושוללים תושבות. לפי פסק הדין, בתקופה הזאת היו בידיה היתר כניסה לישראל לצורכי רווחה ואישור שהייה זמני מטעמים הומניטריים, שאינם נזכרים בסעיף. בית הדין הדגיש כי המוסד קיבל הזדמנות נוספת להוכיח קיומה של אשרה או רישיון מן הסוגים המנויים בחוק, אך השיב שאין בידו מידע על האשרות שהיו לתובעת. לפיכך נקבע: "משלתובעת לא היה היתר או אשרה או רשיון המוזכרים בסעיף 2א' לחוק, הרי שלא ניתן לשלול את זכאותה לתושבות מכח הוראות החוק".
מכאן עבר בית הדין למבחן מירב הזיקות. נקבע כי "מבחן מירב הזיקות, הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית, מפנה לישראל". בית הדין ציין שהתובעת התגוררה בישראל מאז 2010, שמ-2014 חיה במוסד באיעבלין, ולאחר מכן, למעט חודש אחד, בדירת עמותת על"ם בחיפה בתקופה הרלוונטית. עוד נקבע שאין לה קשר עם משפחתה, וכי הקשר הנפשי שלה, לפי העדויות, היה לעמותת על"ם ולעובדים הסוציאליים שטיפלו בה. העובדה שאין לה נכסים והיא אינה עובדת, נקבע, אינה פוגעת בזיקתה לישראל.
בסיכום קבע ההרכב, בראשות השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ובהשתתפות נציגי הציבור, כי לפי מבחן מירב הזיקות התובעת הייתה תושבת ישראל באוקטובר 2023, ולכן היא זכאית לקצבת נכות כפי שקבעה הוועדה בעניינה. מאחר שהכרעה זו הספיקה לקבלת הסעד הנוגע לקצבה, בית הדין ציין שאין צורך לדון ביתר טענות התובעת, ובכך לא הכריע בנפרד בבקשות החלופיות להכרה ממועדים אחרים.
תיק ב"ל 65673-07-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.