בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק דחה פה אחד את עתירת ארגון דיאקוניה נגד החלטת הצוות הבין-משרדי שלא לרשום אותו בישראל לפי הנוהל החל על ארגונים הומניטריים בין-לאומיים הפועלים מול תושבים פלסטינים. השופטת יעל וילנר קבעה כי די בכך שהארגון פרסם ביודעין קריאה לחרם הנכנסת להגדרת "חרם על מדינת ישראל" בחוק ובנוהל כדי להצדיק את סירוב הרישום. השופט אלכס שטיין הצטרף לתוצאה והוסיף נימוקים הנוגעים לסמכות המדינה למנוע כניסת גורמים זרים, ואילו השופטת רות רונן הסכימה לדחיית העתירה על בסיס עילת החרם אך הביעה ספק אם היה מקום להחיל על הארגון גם את עילת הדה-לגיטימציה.
העתירה הוגשה בעקבות החלטה מ-4 בפברואר 2026 שדחתה את בקשת דיאקוניה להירשם בישראל. לפי פסק הדין, מדובר בארגון הומניטרי נוצרי שמושבו בשבדיה ופועל בזירה הבין-לאומית, בישראל ובשטחים הפלסטיניים. הארגון הגיש את בקשת הרישום בספטמבר 2025 לפי נוהל של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, שנקבע בעקבות החלטת ממשלה והסדיר רישום של ארגונים בין-לאומיים לא ממשלתיים שעיקר פעילותם מול תושבים פלסטינים.
הצוות שהוקם מכוח החלטת הממשלה הוא צוות בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, ומשתתפים בו נציגים של גופי ביטחון, חוץ, אוכלוסין, רווחה ומשרדי ממשלה נוספים. לפי הנוהל, הצוות הוא שמקבל החלטות בבקשות הרישום ונותן המלצות ביחס לעובדים הזרים של הארגונים.
בדצמבר 2025 המליץ הצוות הבין-משרדי לדחות את הבקשה על בסיס סעיף 7.1(8) לנוהל, העוסק בקידום אקטיבי של פעילות דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. לפי ההמלצה שתוארה בפסק הדין, הארגון פרסם הצהרות ומאמרים הקוראים להפסקת סחר עם ישראל ועם התנחלויות ולהטלת סנקציות, וכן היו בידי הצוות פרסומים שעליהם ביסס את עמדתו. דיאקוניה השיבה כי אינה טוענת שישראל מקיימת משטר אפרטהייד וכי עיסוקה הוא בניתוח משפטי לפי המשפט הבין-לאומי. היא גם טענה שאינה קוראת לחרם על מדינת ישראל, אך ציינה שהשתתפה בקמפיין שקרא להפסיק מסחר במוצרים ובשירותים התומכים בהתנחלויות בגדה המערבית.
בהחלטה הסופית הסתמך הצוות גם על סעיף 7.1(7) לנוהל, שעניינו פרסום ביודעין של קריאה פומבית לחרם על מדינת ישראל כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם. בעתירה טענה דיאקוניה כי לא ניתנה לה זכות טיעון מספקת בנוגע לעילה זו, משום שהיא לא הופיעה כעילה עצמאית בהמלצה הראשונית. היא הוסיפה כי הפרסומים שעליהם הסתמך הצוות הם ביקורת עניינית המבוססת על המשפט הבין-לאומי ולא מדיניות של חרם על ישראל. בעתירה נכתב כי "עמדת העותרת היא ברורה והיא אכן סבורה כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות על פי הדין הבינלאומי וכי אין לסחור עמם".
המשיבים, בהם שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שר הביטחון וממשלת ישראל, ביקשו לדחות את העתירה. הם טענו כי ההחלטה נשענה על ניירות עמדה והצהרות רשמיות של הארגון ועל יוזמות פוליטיות שקידם, וכי החומרים הנוגעים לקריאות לחרם כבר הוזכרו במסגרת ההמלצה כחלק מתיאור פעילות הדה-לגיטימציה. עוד טענו שהארגון עצמו הודה במכתב המענה בקידום קריאות לחרם ביחס למוצרים ולשירותים מההתנחלויות.
השופטת וילנר קבעה כי לפי חוק החרם, שאליו מפנה הנוהל, המונח "חרם על מדינת ישראל" כולל גם הימנעות מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי מחמת זיקה לאזור הנמצא בשליטת המדינה, ובהתאם עשוי לכלול החרמה של עסקים בהתיישבויות באזור יהודה ושומרון. על בסיס פרסומי הארגון ומכתב המענה שלו קבעה כי "מתקיים בעניינה של העותרת, באופן מובהק, השיקול הקבוע בסעיף 7.1(7) לנוהל". מכאן מצאה שאין עילה להתערב בהחלטת הצוות.
גם טענת הפגיעה בזכות הטיעון נדחתה. השופטת וילנר קבעה כי הפרסומים שעמדו בבסיס מסקנת הצוות בנוגע לחרם כבר נכללו בהמלצה, וכי דיאקוניה התייחסה לטענה זו במכתב המענה שלה. לכן נקבע שלא ניתן לומר שהארגון הופתע מעילת החרם או שלא ניתנה לו הזדמנות להשיב לה. לאחר שהגיעה למסקנה שעילת החרם מספיקה לדחיית העתירה, וילנר לא הכריעה אם התקיימה גם עילת הדה-לגיטימציה.
השופט שטיין הצטרף לפסק דינה של וילנר ולתוצאה, והוסיף כי למדינה ריבונית נתונה סמכות רחבה להחליט אם לאפשר כניסה של אנשים וגופים זרים לשטחה. הוא דחה את טענת הארגון לחופש הביטוי בהקשר של עצם הכניסה לישראל, והבחין בין היכולת להביע עמדה בעולם לבין זכות להיכנס למדינה ולפעול מתוכה. בהתייחס לפעילות ההומניטרית של הארגון כתב שטיין: "בל יעליב האורח את מארחיו", והוסיף כי מבחינתו הארגון היה חופשי להביע את עמדותיו מחוץ לגבולות ישראל.
השופטת רונן הצטרפה לדחיית העתירה משום שלדעתה הוכחה עילת הקריאה לחרם, הן בשל הקריאה לחרם ביחס לשירותים ולמוצרים שמקורם באזור יהודה ושומרון והן בשל הצטרפות הארגון לקריאה להטלת אמברגו נשק על ישראל. עם זאת, היא הקדישה חלק ניכר מחוות דעתה לעילת הדה-לגיטימציה והציעה לפרש אותה בצמצום. לדבריה, מדובר בעילה רחבה שעשויה להתקרב לביקורת פוליטית לגיטימית, בעוד שהחלטת ועדת השרים שעליה נשענת העילה קובעת במפורש שביקורת על מדיניות הממשלה במסגרת חופש הביטוי אינה כשלעצמה דה-לגיטימציה.
רונן כתבה כי יש להבחין בין ביקורת על מדיניות ישראל לבין שלילת עצם קיומה של המדינה, וכי עילת הדה-לגיטימציה צריכה לשיטתה לחול רק כאשר הארגון שולל את קיומה של ישראל כמדינה ריבונית שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. היא הוסיפה כי קיים גם אינטרס ציבורי בחשיפת הציבור הישראלי למידע ולעמדות של ארגונים הומניטריים, כל עוד הם מכירים בקיומה הריבוני של המדינה. מסקנתה הייתה כי "ספק בעיני אם היה מקום ליישם בנסיבות המקרה דנן את עילת הדה-לגיטימציה", אך היא לא נדרשה להכריע בכך משום שעילת החרם הספיקה לדחיית העתירה.
בסופו של דבר הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת וילנר: העתירה נדחתה, ודיאקוניה חויבה לשלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 שקל. פסק הדין ניתן ב-31 באוגוסט 2026.
בג"ץ 85895-02-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.