בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעה שהגישו בני זוג נגד חברת אובליגור/ליבנה דני שירותים פיננסים בע"מ ומנהלה, ביטל את הסכם השירותים ביניהם מחמת אי חוקיות וחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 99,500 שקל. השופט גד מינא קבע כי ההסכם והפעילות שבוצעה מכוחו עמדו בניגוד לפסק דין קודם שניתן בתביעה של לשכת עורכי הדין ולסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. לצד זאת נדחתה עיקר התביעה הכספית, שבגרסתה המתוקנת עמדה על 988,620 שקל, לאחר שבית המשפט קבע כי הנזק הכלכלי הרחב שיוחס לנתבעים לא הוכח.
עורכי הדין שלנו
התובעים פנו לחברה לאחר שנקלעו לחובות לבנק ולחברות אשראי. ביולי 2022 נחתם הסכם שכונה "הסכם שירותים", שמטרתו הוגדרה כליווי פיננסי במטרה להגיע להסדרי חוב מופחתים מול הנושים. בתחילה נקבע שכר של 50 אלף שקל בתוספת מע"מ, מותנה בהשגת הלוואה, ובאוקטובר 2022 נחתם הסכם דומה שבו הוגדלה התמורה ל-70 אלף שקל בתוספת מע"מ, 81,900 שקל בסך הכול.
בהמשך הופנו התובעים למלווה חוץ בנקאי, קוואלטי קרדיט פאנד 2 שותפות מוגבלת. בינואר 2023 הם חתמו על הלוואה בסך 280 אלף שקל, וקיבלו לחשבון 240 אלף שקל. מתוך הסכום הזה העבירו 230 אלף שקל לחשבון הבנק של החברה, כדי שתבצע באמצעות הכספים תשלומים לנושים על פי ההסדרים ותנכה את שכרה. בפסק הדין צוין שלא הוצג הסכם נאמנות בקשר לניהול הכספים.
בחודש דצמבר 2023 הפסיקו התובעים את ההתקשרות ודרשו את יתרת כספם. באחת ההתכתבויות כתב התובע לנציג החברה: "תחזירו לי את הכסף... לא רוצה לעבוד איתכם". לפי כרטסת החברה, מתוך 230 אלף השקלים הוצאו 165,225 שקל לתשלומים ולשכר, ונותרה יתרה של 64,775 שקל. בתוך הסכום שסומן כשולם הופיעו 87,500 שקל תחת שכר טרחה. בינואר 2024, לאחר הגשת התביעה המקורית, הוחזרה לתובעים היתרה בסך 64,775 שקל.
בהמשך תוקנה התביעה והוגדלה ל-988,620 שקל. התובעים טענו כי בעת שפנו לנתבעים חובותיהם, מעבר למשכנתה, עמדו על כ-250 אלף שקל, אך לבסוף נאלצו למכור את דירתם ולשלם, לטענתם, 838,620 שקל. הם תבעו את ההפרש בסך 588,620 שקל וכן 400 אלף שקל בגין עוגמת נפש ונזקים עקיפים. הם טענו בין היתר שהשירות שניתן להם היה למעשה שירות משפטי אסור, שההתקשרות היתה בלתי חוקית ושחתימותיהם על חלק מהמסמכים זויפו.
הנתבעים מצדם טענו כי העניקו ליווי פיננסי בלבד, כי טיפול משפטי, ככל שנדרש, היה אמור להיעשות בנפרד על ידי עורך דין לפי בחירת התובעים, וכי התובעים עצמם אישרו וחתמו על ההסדרים. טענת הזיוף נדחתה. מומחית לכתב יד שמונתה מטעם בית המשפט מצאה כי התובע חתם על שני הסכמי השירותים ועל שני סיכומי פגישה, והתובע אף הודה בפניה בחתימות. לגבי סיכום פגישה אחד אחר נמצאו סימנים לכך שלא נחתם בידי התובעים, אך בית המשפט קבע שאין לכך חשיבות להכרעה. השופט ציין כי התובעים פתחו חזית רחבה ללא בסיס גם בטענה שלפיה הסדרים עם נושים נחתמו ללא ידיעתם.
ליבת ההכרעה עסקה בפסק דין מוסכם משנת 2017 שניתן בתביעה של לשכת עורכי הדין נגד הנתבעים. באותו פסק דין נקבע, בין היתר, כי הנתבעים לא יבצעו טיפול משפטי ולא יגבו כסף עבור טיפול משפטי, וכי בהסכמים חדשים יובהר שהייעוץ אינו משפטי ושהחברה אינה חברת עורכי דין. בית המשפט קבע כי בהסכם עם התובעים לא נכללה ההבהרה שנדרשה. השופט דחה את ההסבר שלפיו הבהרות דומות הופיעו בסיכומי פגישות מאוחרים, שכן אלה נערכו לאחר החתימה על ההסכם.
עוד נקבע כי הנתבעים גבו כסף עבור טיפול משפטי. בכרטסת הופיע סכום של 87,500 שקל תחת שכר טרחה, בעוד שהשכר החוזי לחברה היה 81,900 שקל כולל מע"מ. הנתבע טען שהפער, 5,600 שקל, הועבר לעורכת דין, אך בית המשפט קבע שלא הוצגו הסכם שכר טרחה, חשבונית, אישור להעברת הכסף או ראיה אחרת לתשלום. כשהנתבע נשאל על עבודת אותה עורכת דין הוא אמר, בין היתר, כי "היא עברה על ההסכמים". בית המשפט ראה בעדות זו חיזוק לכך שהנתבעים סיפקו, לפי גרסתם שלהם, שירות משפטי באמצעות עורכת דין וגבו עבורו כסף.
בית המשפט הוסיף כי גם ניהול משא ומתן עם נושים על הסדרים משפטיים עשוי להיכלל בפעולות שיוחדו לעורכי דין לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. הוא בחן את אמות המידה שנקבעו בפסיקה, ובהן מידת שיקול הדעת, פוטנציאל הנזק וקיומה של חלופה של שירות משפטי מקצועי. עובד החברה שניהל את המגעים עם הנושים העיד שאין לו ידע בניתוח הסכמים מול בנקים וחברות אשראי וכי הוא אינו מבין בניסוחים משפטיים. על רקע זה נקבע שחלק מפעילות החברה מכוח ההסכם חרג מליווי פיננסי טכני.
השופט מינא כתב כי "הסכם שסותר, בצורה כל כך ברורה, פסק דין, הוא הסכם בלתי חוקי". מכאן החיל את סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים וקבע שהסכם השירותים בטל ושאין הצדקה לפטור את הנתבעים מהשבה. סכום ההשבה הועמד על 87,500 שקל, הסכום שנרשם בכרטסת כשכר טרחה. בנוסף נפסקו 12 אלף שקל בגין עוגמת נפש, לאחר שבית המשפט קבע כי התובעים לא ידעו על אי החוקיות ולא היו שותפים לה. הסכום הכולל שנפסק לטובתם הוא לכן 99,500 שקל, בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, 7 בינואר 2024.
לעומת זאת, רכיב הנזק הכלכלי בסך 588,620 שקל נדחה. בית המשפט קבע שלא הוכח שהתובעים אכן שילמו את מלוא 838,620 השקלים שעליהם ביססו את החישוב, שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעים לבין העלויות הנטענות, ושחלק מן ההחלטות, ובהן הפנייה להליך הסדר נושים שלא צלח, התקבלו בידי התובעים ובא כוחם. גם הדרישה לפיצוי של 400 אלף שקל בגין עוגמת נפש ודיור חלופי נדחתה ברובה, כאשר רק 12 אלף שקל נפסקו ברכיב זה.
בפסק הדין הוסיף בית המשפט, מעבר לנדרש להכרעה, ביקורת על העברת 230 אלף השקלים לחשבון הבנק הרגיל של החברה ללא הסכם נאמנות. נקבע כי מצב כזה חשף את כספי התובעים לנושי החברה, יצר פוטנציאל לניגוד עניינים ולא הגדיר הוראות נאמנות מסודרות. בית המשפט גם חייב אישית את מנהל החברה, לאחר שקבע כי הוא היה צד ישיר לפסק הדין הקודם של לשכת עורכי הדין ונטל בו התחייבות אישית שהופרה. לבסוף חויבו הנתבעים בהוצאות של 3,000 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 12 אלף שקל.
ת"א 15349-01-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.