בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל תביעה של כבאי לשעבר שביקש להכיר במחלת הריאות הפיברוטית שממנה הוא סובל כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. לאחר שבתיק ניתנו שלוש חוות דעת רפואיות מטעם בית הדין, הרכב בראשות השופטת דפנה חסון זכריה החליט להעדיף את שתי חוות הדעת שקשרו בין החשיפה התעסוקתית לעשן לבין הליקוי הריאתי, על פני חוות הדעת הראשונה ששללה קשר כזה. המוסד לביטוח לאומי חויב בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו בסך 7,000 שקל.
התובע עבד ככבאי בשתי תקופות, בשנים 1978 עד 1985 ומשנת 1998 ועד גילוי מחלתו. במסגרת העובדות שהועברו למומחים נקבע כי בכל תקופות שירותו ככבאי מבצעי השתתף על בסיס יומיומי בשריפות מסוגים שונים, ובהן שריפות יער, קוצים, פחים, שדות חקלאיים, בתים, מכוניות ומפעלים, וכן שריפות של מוצרי גומי ופלסטיק, דלקים וחומרים נוספים. בית הדין ציטט את התשתית העובדתית שלפיה התובע "נחשף לאורך השנים, באופן קבוע וממושך לחומרים מזיקים שונים שהינם תוצרי הבעירה של השריפות כאמור". עוד צוין כי השימוש בציוד מגן נשימתי היה לסירוגין, וכי בשריפות בשטח פתוח כמעט שלא נעשה בו שימוש. התובע לא עישן מעולם.
לפי פסק הדין, בבדיקת CT חזה משנת 2018 נמצאו שינויים פיברוטיים ואמפיזמטוטיים בפסגות הריאות. בהמשך תועדו שיעול יבש, כאבים בחזה וקוצר נשימה. התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי נדחתה במאי 2021, ובעקבות זאת הוגש ההליך לבית הדין. השאלה שנדרשה להכרעה הייתה אם יש להכיר במחלת הריאות כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה.
המומחה הרפואי הראשון שמינה בית הדין סבר כי לא הוכחה אצל התובע מגבלה נשימתית או מחלת ריאות. גם לאחר שהופנו אליו כמה סבבים של שאלות הבהרה הוא נותר בעמדתו. בין היתר התייחס לבדיקת תגר מטכולין, למדדי תפקודי הריאות ולשאלת קיומן של אסתמה, מחלת ריאות חסימתית או אמפיזמה. בית הדין ציין בהמשך כי חוות דעת זו לא התיישבה עם חלק מן החומר הרפואי בתיק, ובהם ממצאי ה-CT ובדיקת המטכולין, וכי לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת.
בהסכמת המוסד לביטוח לאומי מונה מומחה רפואי נוסף. המומחה השני קבע כי קיימת אצל התובע מחלת ריאות רסטריקטיבית עם ירידה בנפחי הריאה, שינויים בבדיקת ה-CT והגבלה במאמץ, וכי לנוכח היעדר עישון והחשיפה הידועה לעשן במסגרת העבודה קיים קשר סיבתי בין עבודתו לבין הליקוי. הוא סבר כי מתקיימים התנאים להכרה במחלת מקצוע של "פגיעה ריאתית עקב שאיפת עשן" וכי מנגנון הפגיעה מתאים גם למיקרוטראומה.
לאחר שאלות הבהרה עתר המוסד לביטוח לאומי לפסילת חוות הדעת של המומחה השני וטען כי לא ניתנה התייחסות מספקת לבקע סרעפתי שנצפה בבדיקת CT. בית הדין נעתר לבקשה וקבע כי יש למנות מומחה שלישי, משום שסבר שחוות הדעת השנייה לא התייחסה באופן מספק לממצא זה ועמדה בסתירה מהותית לחוות הדעת הראשונה.
המומחה השלישי קבע כי התובע סובל מנזק ריאתי הכולל שינויים אמפיזמטוטיים, פיברוזיס ואסתמה שלא תועדה לפני כן, וכי בסבירות העולה על 50% קיים קשר סיבתי בין החשיפה התעסוקתית של כבאי לעשן לבין נזקי הריאה. הוא תיאר את המנגנון כפגיעות זעירות מצטברות וקבע שהשפעת החשיפה במסגרת העבודה על הליקוי משמעותית ועולה על 20%. בחוות דעתו ובתשובות ההבהרה הוא התייחס גם לבקע הסרעפתי ולרפלוקס.
המוסד לביטוח לאומי ביקש להעדיף את חוות הדעת הראשונה. לטענתו, המומחה הראשון נשען על ממצאים רפואיים ובדיקות מאמץ שהראו רזרבה נשימתית תקינה, בעוד שהמומחה השני לא התייחס די הצורך לבקע הסרעפתי. לגבי המומחה השלישי טען המוסד כי לא עמדו בפניו נתונים מפורטים מספיק על היקף החשיפה בכל שריפה, כי חלק מן הממצאים אינם תואמים אסתמה, וכי הוא הרחיב את הדיון מנושא האסתמה לנזקי ריאה כלליים.
התובע טען מנגד כי יש להכיר בליקוי הריאתי כפגיעה בעבודה בשל החשיפה היומיומית לעשן לאורך שנות עבודתו ובהתחשב בכך שמעולם לא עישן. הוא טען שחוות הדעת הראשונה אינה מתיישבת עם התיעוד הרפואי, בעוד ששתי חוות הדעת המאוחרות קבעו קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי.
בית הדין העדיף את שתי חוות הדעת המאוחרות. הוא קבע כי חוות הדעת הראשונה אינה מתיישבת עם התמונה הרפואית המשתקפת מן המסמכים, ובפרט עם ממצאי ה-CT משנת 2018 ועם תוצאות בדיקת המטכולין. בפסק הדין צוין כי הפער הזה היה גם הטעם לכך שהמוסד עצמו הסכים למינוי מומחה נוסף. לעומת זאת, בית הדין קבע ששתי חוות הדעת האחרות נסמכות על מכלול החומר בתיק, וכי "הן ברורות ועקביות, ומחזקות זו את זו".
בית הדין דחה את טענת המוסד שיש להעדיף הסבר של גורם מבני על פני החשיפה התעסוקתית. הוא ציין כי שני המומחים המאוחרים בחנו את הבקע הסרעפתי והרפלוקס ולא קיבלו אותם כהסבר למלוא הליקוי הריאתי. המומחה השלישי אמנם סבר שחלק מן התלונות עשויות להיות קשורות לרפלוקס ולבקע הסרעפתי, אך קבע כי אין בכך להסביר את נזקי הריאה הכוללים פיברוזיס ואמפיזמה.
עוד נדחתה טענת המוסד שלפיה המומחה השלישי נשען על נתוני חשיפה חסרים. בית הדין קבע כי המומחה התבקש לבסס את חוות דעתו על העובדות שנקבעו בהחלטת המינוי, ובהן החשיפה היומיומית והממושכת של התובע לתוצרי בעירה בעת שירותו המבצעי, וכי אלה הנתונים שעליהם אכן הסתמך. גם הטענה כי מסקנתו בדבר אסתמה תעסוקתית אינה מתיישבת עם הממצאים נדחתה. בית הדין ציין כי המומחה הסביר שמסקנתו נסמכה בין היתר על שתי בדיקות מטכולין שנערכו בשנים 2019 ו-2020 והצביעו על רגישות יתר בדרכי הנשימה, אף שהכיר בכך שהיעדר הפיכות בבדיקות הנשיפה והיעדר שיפור קליני טוב במשאפים פועלים נגד הגדרה מלאה של אסתמה.
בית הדין דחה גם את הטענה שהמומחה השלישי הרחיב שלא כדין את הדיון לנזקי ריאה כלליים. נקבע כי הוא השיב באופן ישיר לשאלות שהופנו אליו בנושא האסתמה התעסוקתית, וכי המלצתו להרחיב את הדיון מעבר לאסתמה הייתה המלצה בלבד ולא בסיס לקביעה בסוגיה שלא עמדה להכרעה. בית הדין הזכיר כי מלכתחילה התביעה עסקה במחלת ריאות פיברוטית כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
לצד הנימוקים לגוף חוות הדעת, בית הדין הפנה לכלל הפסיקתי שלפיו כאשר עומדות בפניו שתי חוות דעת שוות משקל, אחת התומכת בקשר סיבתי ואחת השוללת אותו, יש להעדיף במקרה של ספק את חוות הדעת התומכת במבוטח. במקרה זה ציין בית הדין כי המצב אף מובהק יותר, משום שמדובר ב"שתי חוות דעת של שני מומחים שונים התומכות בעמדת המבוטח, אל מול חוות דעת אחת, שאינה תומכת בה".
בסיכום פסק הדין נקבע בפשטות: "התביעה מתקבלת." המוסד לביטוח לאומי חויב בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו בסך 7,000 שקל, בתוספת ריבית שקלית ממועד פסק הדין.
מספר התיק: ב"ל 34801-10-21.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.