בת שעבדה במסעדת אמה הוכרה כעובדת: צברה תקופת אכשרה לדמי אבטלה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל תביעה של בת שעבדה במסעדה שבבעלות אמה וקבע כי התקיימו ביניהן יחסי עובד ומעסיק בתקופה שבין מרץ 2020 ליוני 2022. בעקבות הקביעה נקבע כי התובעת צברה את תקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה, ובכך בוטלה למעשה עמדת המוסד לביטוח לאומי שדחתה את תביעתה בטענה שלא הייתה עובדת של אמה. המוסד חויב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 6,000 שקל.

עורכי דין שעשויים להתאים

עורכי הדין שלנו

ר רות רחמים דיני משפחה · דיני עבודה ורד יריחו לפרופיל ש שירן רווח משרד עורכי דין נזיקין ותאונות · ביטוח עפולה לפרופיל

התובעת עבדה במסעדה משפחתית במודיעין עוד משנת 2017. בסוף 2019 הפסיקה את עבודתה לכמה חודשים כדי ללמוד בקורס בתחום הניסויים הקליניים ולנסות להשתלב בתחום לימודיה האקדמיים. עם פרוץ משבר הקורונה במרץ 2020, הוריה ביקשו ממנה לחזור למסעדה בשל קשיים תפעוליים, והיא עבדה בה עד מכירת העסק ופיטוריה בסוף יוני 2022. כחודש לאחר מכן הגישה תביעה לדמי אבטלה.

באוקטובר 2022 דחה הביטוח הלאומי את התביעה. לפי החלטתו, בתקופה הרלוונטית לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לאמה, ולכן היא לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת. התובעת פנתה לבית הדין וטענה כי עבדה באופן סדיר בתפקיד מוגדר בחזית המסעדה, בדרך כלל בימים ראשון עד חמישי בין 9:00 ל-17:00, וניהלה את הקופה, קיבלה הזמנות, טיפלה בלקוחות וביצעה משימות אדמיניסטרטיביות.

לטענתה, האם הייתה הבעלים והמנהלת של המסעדה וקיבלה את ההחלטות העסקיות, בעוד היא עצמה ביצעה תפקיד שכיר. היא קיבלה תלושי שכר, דווחה כשכירה ושולמו בעדה דמי ביטוח. היא לא השקיעה הון בעסק, לא נטלה הלוואות או ערבויות, לא הייתה צד להסכם השכירות, לא השתתפה ברווחים או בהפסדים ולא קיבלה חלק מתמורת מכירת המסעדה.

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי יש לבחון בזהירות יתרה טענות ליחסי עבודה בין בני משפחה, וכי במקרה הזה התובעת נהגה בעסק כמנהלת וכבעלים בפועל. הוא הסתמך בין היתר על כך שהתנהלה מול הבנק, הספקים ורואה החשבון, הייתה מורשית בחשבון העסק, לא החתימה כרטיס נוכחות וקיבלה שכר גלובלי. עוד טען כי תלושי השכר לתקופת המחלוקת הופקו במרוכז ביולי 2022 וכי לא נמצאה התאמה מלאה בין סכומי הנטו בתלושים להפקדות בחשבון.

בית הדין, בהרכב השופטת הבכירה רווית צדיק ונציגת הציבור דורלי אלמגור, קבע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה. בפסק הדין הוסבר כי כאשר מדובר בבני משפחה יש לבדוק אם מדובר בעבודה סדירה ואמיתית בתמורה לשכר או בעזרה משפחתית, וכן אם התפקיד היה כזה שאלמלא ביצע אותו בן המשפחה היה צורך בעובד אחר.

לפי בית הדין, עבודתה של התובעת הייתה חיונית לפעילות המסעדה והשתלבה במערך העבודה שלה. האם ניהלה את המטבח ואת יתר העובדים וקיבלה החלטות תפעוליות ואסטרטגיות, ואילו הבת עבדה בחזית העסק. התובעת תיארה את חלוקת התפקידים במילים: "אני עבדתי בפרונט ואימא עבדה בבאק", והוסיפה כי כל העובדים היו תחת אמה.

בית הדין דחה את הטענה שלפיה התובעת ניהלה את העובדים באופן עצמאי. מעדות האם עלה כי היא זו שקיבלה עובדים לעבודה, אישרה חופשות ומחלות ונתנה הוראות גם לבתה. התובעת עצמה נדרשה לקבל את אישור אמה ליציאה לחופשה. בית הדין קבע כי התובעת עבדה תמורת שכר חודשי ששימש למחייתה וששולמו לה זכויות סוציאליות.

אחת הסוגיות המרכזיות הייתה מעורבותה של התובעת בבנק, במחשב הקופה, בתוכנות המשלוחים, מול הספקים ומול רואה החשבון. הביטוח הלאומי ראה בכך אינדיקציה לניהול העסק. בית הדין קיבל את הסבר האם כי היא מתקשה בתחום הטכנולוגי ובמחשבים, וקבע כי הבת ביצעה ניהול טכני-טכנולוגי ולא ניהול כלכלי או בעלות. בפסק הדין תוארה התובעת כ"זרועה הארוכה" והטכנולוגית של האם, בעוד האם נותרה בעלת העסק. התובעת אף העידה: "הכל היה של אמא".

גם העלייה בשכר לא שינתה את המסקנה. עד דצמבר 2021 השתכרה התובעת כ-10,000 שקל ברוטו, ומינואר 2022 שכרה עלה ל-17,500 שקל ברוטו. בית הדין קיבל את ההסבר שלפיו לאחר פטירת אביה בסוף דצמבר 2021 היא נטלה על עצמה מטלות נוספות שביצע קודם, ובהן הובלת סחורה, משלוחים וקניית מוצרים. נקבע כי הדרישה להעלאת שכר בשל הרחבת התפקיד מתיישבת עם התנהגות של עובדת שכירה.

בית הדין ייחס משקל גם לכך שהתובעת לא נשאה בסיכונים ובסיכויים הכלכליים של המסעדה. היא לא השקיעה כסף, לא נטלה הלוואות, לא נתנה ערבויות, לא הייתה שותפה לרווחים או להפסדים ולא הופיעה בהסכם למכירת העסק. לפי פסק הדין, עובדות אלה "שומטות את הקרקע תחת טענת השותפות".

העובדה שהתובעת קיבלה שכר גלובלי ולא החתימה כרטיס נוכחות לא שללה את מעמדה כעובדת. בית הדין קבע כי המעמד נקבע לפי מהות ההתקשרות והתנהלות הצדדים בפועל, ובפרט בעסק משפחתי אין באי-הקפדה על רישום שעות כדי לבדה להכריע שאין יחסי עבודה.

חיזוק נוסף נמצא בנחיצות התפקיד. האם העידה כי כאשר בתה עזבה בעבר לצורך לימודים והתמקצעות, המסעדה גייסה עובדת חיצונית אחרת למלא את מקומה, והבת אף הדריכה אותה על התוכנה. בית הדין קבע כי העובדה שהיה צורך לאייש את המשרה מחדש מלמדת שלא מדובר בעזרה משפחתית וולונטרית אלא בתפקיד אמיתי ונחוץ, שאחר היה נדרש לבצעו אילולא עבדה בו התובעת.

בפסק הדין נדחתה גם טענת הביטוח הלאומי כי עדויות התובעת ואמה בבית הדין היו "גרסה כבושה" או "מקצה שיפורים". ההרכב קבע כי מדובר בהבהרת מונחים שהוצגו באופן לא מדויק בחקירה. מנגד, בית הדין מצא פגם בחקירת המוסד: הודעת האם שהוצגה לא נשאה את חתימתה, והמקור לא הוגש. נקבע כי הדבר "מטיל עננה על שלמות החומר שהוצג".

בסוף ההליך נקבע כי יחסי העבודה התקיימו מ-1 במרץ 2020 ועד 30 ביוני 2022 וכי התובעת צברה את תקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה כדין. המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 6,000 שקל.

מספר התיק: ב"ל 34627-08-23.