בית המשפט לענייני משפחה בחדרה קבע כי נער העולה לכיתה ז' יירשם לחטיבת הביניים שביקש, באזור מגורי אביו, למרות התנגדות אמו ולמרות שהשופטת לא השתכנעה כי חל שינוי נסיבות קיצוני המצדיק לבדו לפתוח מחדש החלטה קודמת. בפסק הדין, שניתן ב-31 ביולי 2026, קבעה השופטת יפעת שקדי שץ כי בנסיבות המקרה יש לתת משקל מרבי לרצונו הברור והמנומק של הקטין, וכי רצון זה הוא השיקול המרכזי בקביעת טובתו. ההורים, שנפרדו כשהבן היה בן חודשים ספורים, חולקים זמני שהות משמעותיים עמו, אך חיים ביישובים שונים וניהלו לאורך השנים כמה הליכים בנוגע למסגרת החינוכית. האב ביקש להעביר את הבן למסגרת הקרובה לביתו, ואילו האם ביקשה להשאירו במסלול ההמשך הסמוך לביתה, שבו למד עד כה. בית המשפט הדגיש כי שתי המסגרות ראויות וכי ההכרעה אינה בחירה בין מסגרת טובה לרעה, אלא בין שתי חלופות בעלות יתרונות.
עורכי הדין שלנו
האב טען כי מקום מגוריו התייצב מאז ההחלטות הקודמות, וכי המשך הלימודים באזור האם יטיל על הקטין עומס נסיעות של עשרות שעות בחודש. לדבריו, המסגרת שביקש מציעה יתרונות לימודיים וחברתיים, ובה לומדים ילדים שהבן מכיר מפעילויות פנאי. האם טענה מנגד כי לא התרחש שינוי נסיבות מהותי וכי המשכיות, יציבות והמעבר הטבעי מבית הספר היסודי תומכים במסגרת שבאזור מגוריה. היא הוסיפה כי רצון הבן עלול להיות תוצאה של השפעת האב וכי יש לבחון אותו בזהירות, בין היתר בשל התרשמות גורמי המקצוע שהוא "ילד מרצה". האפוטרופוסית לדין, שמונתה לייצג באופן עצמאי את עניינו של הקטין, התרשמה כי הוא בוגר, מצליח בלימודיו, קשור לשני הוריו ומציג עמדה ברורה. גם העובדת הסוציאלית המליצה לתת משקל לרצונו, תוך טיפול רגשי, הדרכה הורית ושמירה על זמני השהות הקיימים. הקטין עצמו הבהיר כי הנסיעות אינן השיקול העיקרי מבחינתו.
במישור המשפטי דחתה השופטת את הטענה שלפיה שינוי מקום מגורי האב יצר לבדו תשתית יציבה מספיק לשינוי ההכרעה הקודמת. היא ציינה כי ספק אם מדובר בשינוי קיצוני ובלתי צפוי, אך קבעה כי ממילא שאלת שינוי הנסיבות נסוגה מפני העיקרון המוביל בהליך: טובת הקטין. בית המשפט הפנה לפסיקה שלפיה המשקל הניתן לרצונו של ילד נקבע לפי גילו, בהירות עמדתו, הטעמים שהציג ומידת האותנטיות שלה. לאחר שהקטין נשמע ישירות בבית המשפט, ולאחר בחינת עמדות האפוטרופוסית לדין והעובדת הסוציאלית, נקבע כי הוא הציג רצון סדור, מבוסס ונחרץ. השופטת לא שללה את האפשרות שהאב השפיע על גיבוש עמדתו, אולם קבעה כי מבחינתו מדובר ברצון אישי, עמוק ואותנטי. לדבריה, התעלמות ממנו רק בשל ספק בנוגע למקורו תקטין את הקטין ולא תהלום את בגרותו. בנסיבות אלה נדחקו הצדה השיקולים הנוגעים למרחקים, להסעות, לשעות הלימוד ולנוחותם של ההורים.
בית המשפט התיר אפוא לאב לרשום את הבן למסגרת החינוכית שבתחום הרשות שבה ביקש ללמוד. השופטת הדגישה כי המעבר לכיתה ז' מאפשר לבחון את ההחלטה מחדש בעתיד, אם יתברר שהמסגרת אינה מתאימה, וכי אין מדובר במהלך בלתי הפיך. לצד ההכרעה אומצו המלצות העובדת הסוציאלית למתן טיפול רגשי פרטני לקטין, לקיום הדרכה הורית אצל המטפל ולשיפור כללי התקשורת בין ההורים. הובהר כי זמני השהות עם כל אחד מההורים יישארו ללא שינוי. השופטת קראה להורים להציג בפני בנם חזית תומכת, להביע שמחה לקראת תחילת לימודיו בחטיבה ולהימנע ממסרים שעלולים לגרום לו לחוש כי אחד מהם כועס או מאוכזב מבחירתו. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו. המשמעות המעשית של ההכרעה היא שרצונו של קטין בוגר עשוי לקבל משקל מכריע גם כאשר לא ניתן לקבוע בוודאות איזו משתי מסגרות ראויות עדיפה מבחינה אובייקטיבית.
##
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.