בית המשפט לענייני משפחה בירושלים חייב אם לשלם לאב 30,000 שקל בהוצאות משפט, לאחר שקבע כי טענתה המרכזית, שעליה הושתת ההליך ושנגעה למסוכנות מינית נטענת מצד האב כלפי בתם, נדחתה למעשה. השופטת הילה גלבוע קבעה כי שני מומחים שמונו להערכת מסוכנותו של האב לא מצאו אינדיקציות לפגיעה מינית בקטינה. לצד זאת, בשתי המחלוקות הממוקדות שנותרו להכרעה קיבל בית המשפט את עמדת האם: הקטינה תחל את לימודיה בבית הספר הסמוך למקום מגוריה של האם, וזמני השהות הנוהגים עם האב, שישה לילות מתוך 14, יישארו בשלב זה ללא שינוי.
צריכים עו"ד?
"התרשמתי כי לאם ישנה אחריות ניכרת להעצמת הסכסוך והמסע שהובילה את בתה הקטינה לאורך ההליך לצורך הפגת חששותיה כלפי האב (כנים ככל שיהיו), שהסב הוצאות ניכרות לאב אשר נדרש להוכיח את חפותו ולהדוף את טענותיה, שכאמור נידחו על ידי גורמי המקצוע פעם אחר פעם, ראוי להוות שיקול במסגרת פסיקת ההוצאות בהליך זה" כתבה השופטת הילה גלבוע.
ההליך עסק בבתם הקטינה של הצדדים, שעמדה להגיע לגיל שש באוקטובר. בתחילתו ביקשה האם לשנות את זמני השהות בין האב לקטינה, כך שיתקיימו תחת פיקוח או לפחות ללא לינה, בשל חשדותיה לפגיעה מינית מצד האב בבת. במהלך ההליך מונו שני מומחים להערכת מסוכנות האב: מומחית מטעם בית המשפט, שחוות דעתה ניתנה באוקטובר 2025, וקרימינולוג, שחוות דעתו ניתנה באוגוסט 2026. בפסק הדין צוין כי שניהם שללו קיומן של אינדיקציות לפגיעה מינית מצד האב. בנוסף התקיימו דיונים, הוגשו תסקירים של העובדת הסוציאלית לסדרי דין ונמסרו עמדות האפוטרופסית לדין שמונתה לשמיעת קולה של הקטינה.
באפריל 2026 הגיעו ההורים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. האם התחייבה כי אם המומחה יקבע שאין מסוכנות, או שקיימת מסוכנות נמוכה שאין בה סכנה לפגיעה מינית בקטינה, היא תרפה מטענת הפגיעה המינית ולא תעלה אותה ביחס לאינדיקציות שקדמו להערכת המומחה. לאחר שגם הקרימינולוג, כמו יתר גורמי המקצוע המעורבים, לא מצא אינדיקציות שעשויות לאשר פגיעה מינית בקטינה מצד אביה, נותרו להכרעה שתי שאלות: באיזה בית ספר תלמד הילדה, והאם להעביר את משמורתה לאב או להרחיב את זמני השהות עמו, כבקשתו, או להותיר את זמני השהות על כנם, כבקשת האם.
האב טען כי "משנשללה מסוכנותו על ידי כלל גורמי המקצוע שבתיק" והאם ממשיכה, לטענתו, במסע ההאשמות, יש להעביר אליו את משמורת הקטינה. לחלופין ביקש לקבוע זמני שהות שווים לחלוטין, בהתאם להמלצות הקרימינולוג והעובדת הסוציאלית. האם התנגדה וביקשה לשמור על ההסדר הקיים. היא טענה כי המתווה שהציעה העובדת הסוציאלית הוא "שינוי קיצוני בזמני השהות", וכי החלפת הימים מדי שנה "לא יאפשר לקטינה המשך פעילויות קבועות אחה"צ". האם הסתמכה גם על חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, שהמליצה להמשיך בזמני השהות הקיימים כדי לשמור על יציבות ולמנוע תנודתיות נוספת במערכת המשפחתית.
במחלוקת על המוסד החינוכי ביקשה האם לרשום את הילדה לבית הספר שכונה בפסק הדין "X", הסמוך למקום מגוריה, כדי שתלמד עם ילדים המוכרים לה מן הגן ותשמור על רצף חברתי. האב ביקש לבחור בבית הספר "Y", הסמוך לביתו ובמרחק הליכה ממנו, וטען כי מדובר במסגרת איכותית שתתאים לכך שהקטינה חיה בשתי סביבות מגורים. העובדת הסוציאלית והאפוטרופסית לדין תמכו בבית הספר שבסביבת האם. השופטת קבעה כי האב לא הצליח להפריך את ההמלצה, וכי על רקע הטלטלות שחוותה הקטינה במהלך ההליך, יש לתת משקל משמעותי ליציבות ולהמשכיות עם כניסתה לכיתה א'. בהתאם לכך הורתה שהקטינה תחל ללמוד בבית הספר "X".
בית המשפט הזכיר כי טובת הילד היא עקרון העל בהליכים הנוגעים לקטינים, וכי קשר עם שני ההורים חיוני להתפתחות תקינה, אך אחריות הורית משותפת אינה מחייבת בהכרח שוויון אריתמטי בזמני השהות. עוד צוין כי ככלל יאומצו המלצות גורמי המקצוע, אלא אם קיימים טעמים בעלי משקל ממשי לסטות מהן, וכי בית המשפט אינו "חותמת גומי" להמלצות מומחים. במקרה זה מצאה השופטת כי ההמלצות בעניין זמני השהות אינן אחידות, וכי שינוי ההסדר במקביל למעבר לכיתה א' אינו מתיישב עם הצורך ביציבות, אותו שיקול שהכריע גם בבחירת בית הספר.
המתווה שהציעה העובדת הסוציאלית כלל רצף שהות אצל כל אחד מההורים, ימי חמישי מתחלפים והחלפה שנתית של הימים. השופטת קבעה כי זהו שינוי ניכר לעומת ההסדר המוכר לקטינה, וכי הוא עלול להקשות על הסתגלותה, לפגוע בוודאות בחייה ולהפריע לפעילויות קבועות אחר הצהריים ולהשתתפות בתנועת נוער. גם המרחק בין בתי ההורים והנסיעות הנדרשות אל בית האב וממנו נשקלו. בפסק הדין צוין כי הקטינה שוהה כיום שישה לילות מתוך 14 בבית האב ושמונה בבית האם. נקבע כי זו חלוקה רחבה המאפשרת לה קשר "משמעותי, רציף וחם" עם כל אחד מהוריה, וכי תוספת של שני ימים בחודש לא תצמיח תועלת ממשית לטובתה.
בית המשפט דחה גם את בקשת האב להעברת המשמורת, אשר הועלתה לראשונה בסיכומיו ולא הוכחה כנדרש. במקביל, השופטת לא קיבלה את טענתו שלפיה האם המשיכה לאחר חוות דעת המומחה להעלות חשדות נגדו בניגוד להסכמה הדיונית. נקבע כי בסיכומיה ביקשה האם להותיר את זמני השהות הקיימים וזנחה את דרישותיה המקוריות לצמצום המפגשים או לפיקוח. השופטת ציינה גם כי העובדת הסוציאלית דיווחה שהאם הביעה שביעות רצון מביצוע האבחון והקלה משמעותית מתוצאותיו. טענת האב בדבר ערר שהגישה האם על החלטת הפרקליטות לא שינתה מסקנה זו, משום שלפי טיעוניו שלו הערר נדחה עוד לפני הגשת חוות דעת המסוכנות.
למרות זאת, פרק ההוצאות בפסק הדין העמיד במרכזו את המחיר ששילם האב לאורך ההליך. השופטת הדגישה כי אף שטענות האם התקבלו בשתי המחלוקות הממוקדות שנותרו, הטענה המרכזית שעליה הושתתה תביעתה לשינוי זמני השהות, הטענה למסוכנות האב, נדחתה בידי שורה של אנשי מקצוע. נקבע כי גם אם החששות הועלו מתוך דאגה כנה לקטינה, אין להתעלם מהתנהלות האם ומהתעקשותה למנות מומחה נוסף לבחינת מסוכנותו המינית של האב, לאחר שחוות דעת המומחית הראשונה ועמדת העובדת הסוציאלית לא מצאו אינדיקציה לפגיעה.
בפסק הדין הובאה ביקורת חריפה שכתבה העובדת הסוציאלית בתסקיר מינואר 2026. לדבריה, ניתן היה לצפות כי תוצאות האבחון, שהצביעו בבירור על היעדר אינדיקציה לפגיעה מינית מצד האב, ירגיעו את הרוחות. במקום זאת, כתבה, "בקלות כמעט בלתי נסבלת הפכה חוות הדעת לכלי נוסף במאבק בין ההורים", כאשר כל אחד מהם מצטט חלקים שנועדו "להשחיר" את ההורה האחר ומוסיף פרשנויות המחזקות את עמדתו. בהתייחסה להתנהלות האם ציינה העובדת הסוציאלית תגובה שכללה 70 עמודי נספחים, לצד בקשות, תביעות ופניות לגורמי טיפול.
השופטת עצמה קבעה במילים חדות כי "הלכה למעשה, האב נגרר להליך ממושך זה, אשר תבע ממנו משאבים כלכליים ואף רגשיים ניכרים". עוד כתבה כי התרשמה שלאם "אחריות ניכרת להעצמת הסכסוך" ולמסע שהובילה את בתה הקטינה לאורך ההליך לצורך הפגת חששותיה כלפי האב, "כנים ככל שיהיו". לפי פסק הדין, התנהלות זו גרמה לאב הוצאות ניכרות, לאחר שנדרש "להוכיח את חפותו ולהדוף את טענותיה", שנדחו בידי גורמי המקצוע פעם אחר פעם. קביעות אלה, כך נפסק, מצדיקות להביא את מצבו של האב בחשבון בפסיקת ההוצאות.
ההוצאות הועמדו על 30,000 שקל, סכום שבית המשפט הגדיר כנמוך בהתחשב במכלול הנסיבות. השופטת ציינה כי בקביעת הסכום התחשבה גם בהסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, אשר הוביל בסופו של דבר לייעול ההליך ולקיצורו. בקשת האם לחייב את האב בהוצאות נדחתה.
לצד הביקורת והחיוב הכספי, פסק הדין אינו מטיל את מלוא האחריות למצב המשפחתי על האם. השופטת קבעה כי היעדר התקשורת בין ההורים עולה מן הראיות ומחוות הדעת, וכי שני ההורים נושאים באחריות לכך. היא הורתה להם לנהל תקשורת עניינית ומכבדת בענייני בתם, לא לדבר סרה זה בזה באוזניה, לא לערב אותה בסכסוך ובהליכים ולא להסיתה נגד ההורה האחר. בית המשפט הזהיר את שניהם כי המשך עירוב הקטינה בסכסוך, ליבויו, העלאת טענות שנדחו או היעדר שיתוף פעולה עם הטיפול עשויים להשפיע בעתיד על האחריות ההורית ועל זמני השהות.
זמני השהות הקיימים יישארו אפוא על כנם, והאיסוף וההשבה של הקטינה ייעשו ככלל ממוסדות החינוך. ההורים נדרשו לגבש, בסיוע עורכות דינם, מתווה מפורט למקרים שבהם אין לימודים. לעובדת הסוציאלית הוענקו סמכויות למשך שנתיים לשם פיקוח ומעקב אחר טובת הקטינה, התייצבות מצבה ושיתוף הפעולה של ההורים. הצדדים נדרשו להשתתף בטיפול משפחתי ובתיאום הורי.
בסיום הדגישה השופטת כי הבחירה בבית הספר והותרת זמני השהות על כנם נועדו להבטיח את יציבות הקטינה, ולא להעדיף הורה אחד או לגרוע מהיות האב הורה מיטיב. היא הביעה תקווה כי לאחר שהוסרה העננה סביב החששות לפגיעה מינית והוכרעו המחלוקות, יוכלו ההורים להותיר את העימות מאחור, לקחת אחריות לשלומה הנפשי של בתם ולאפשר לה לגדול בשלווה במחיצת שניהם.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.