בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו דחה תביעה של אישה להכיר בה כבעלת מחצית מחלקו של בעלה במקרקעין בהרצליה, חלק שקיבל בירושה מאביו. השופטת גלי רון קבעה שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית במקרקעין ולא הציגה תשתית מספקת לכך שהורי הבעל התכוונו להעניק לבני הזוג זכויות בקרקע. עם זאת, בתביעה המקבילה שהגיש הבעל לאיזון משאבים נקבע כי עלויות בניית המבנה העורפי שבו התגוררה המשפחה במשך כשלושים שנה, בסך 190 אלף שקל לפי שמאית בית המשפט, ייכללו באיזון בין בני הזוג.
צריכים עו"ד?
בני הזוג נישאו ב-1986 ולהם תשעה ילדים בגירים. הם חיים בנפרד מאז 2019, ומועד הקרע לצורך איזון המשאבים נקבע בהסכמה ל-1 בינואר 2017. לבעל רשומה עשירית מן הזכויות בנכס מקרקעין בהרצליה, שאותה קיבל מכוח צו ירושה לאחר פטירת אביו. יתר הזכויות בנכס רשומות על שם אמו ואחיו. בשטח קיימים שני מבנים: בית ההורים בחזית ומבנה עורפי שנבנה ללא היתר ובו התגוררו בני הזוג וילדיהם במשך שנים רבות.
האישה ביקשה פסק דין הצהרתי שלפיו היא זכאית למחצית מכלל זכויותיו הרשומות של הבעל בנכס, כלומר גם בחלק היחסי בקרקע, בבית ההורים ובמבנה העורפי. טענתה סוכמה בפסק הדין כך: "הורי האישה מימנו את בניית המבנה העורפי ואת צרכי הצדדים וילדיהם בתקופת הבנייה". היא טענה שמגורים במשך כשלושים שנה והתנהלות בני הזוג בנכס מלמדים על כוונת שיתוף.
הבעל התנגד. לטענתו, הוריו רק אפשרו לבני הזוג לבנות יחידת מגורים זמנית בשטחם ולא העניקו זכויות בקרקע. פסק הדין מביא את עמדתו שלפיה "כל שהוענק לצדדים הוא רשות מגורים זמנית". הוא תיאר את המבנה כצריף שנבנה בבנייה קלה וללא היתר, וטען שהחלק במקרקעין נרשם על שמו רק לאחר מות אביו מכוח הירושה. ביחס לסיוע מצד הורי האישה הוא הודה שהם מימנו לפחות את המטבח, אך דחה את הטענה שמימנו את מלוא הבנייה או שקיבלו בתמורה זכויות במקרקעין.
המסגרת המשפטית שנבחנה הייתה חוק יחסי ממון והלכת השיתוף הספציפי. לפי החוק, נכס שהתקבל בירושה במהלך הנישואין הוא נכס חיצוני שאינו נכנס אוטומטית לאיזון המשאבים. עם זאת, בן זוג יכול להוכיח מכוח הדין הכללי שנוצר שיתוף ספציפי גם בנכס חיצוני, אם קיימות נסיבות נוספות המעידות על כוונת שיתוף. בית המשפט ציין שלגבי דירת מגורים ניתן לעיתים להקל במידת הראיות, אך עדיין נדרש "דבר מה נוסף" מעבר לעצם הנישואין והמגורים.
במקרה זה קבעה השופטת שהמקרקעין היו בבעלות הורי הבעל בזמן שהמבנה העורפי החל להיבנות, ורק לאחר מכן קיבל הבעל עשירית מהזכויות בירושה. האישה טענה שעצם ההסכמה של ההורים לבנייה מלמדת שהקרקע ניתנה לבני הזוג, אך בית המשפט דחה זאת. נקבע שמתן רשות לבנות מבנה מגורים על מקרקעי ההורים אינו מלמד כשלעצמו על התחייבות להעניק זכויות קנייניות, ובוודאי כאשר לא קיים מסמך בכתב על מתנה במקרקעין.
גם טענת מימון הבנייה לא הוכחה בהיקף שבו נטענה. האישה אמרה בעדותה כי הוריה מימנו "את כל הבנייה", אך לא ידעה למסור סכומים ולא הציגה קבלות או אסמכתאות. בחקירתה אמרה: "אין לי שום הוכחות שההורים שלי שילמו כסף בכלל". תצהיר של אמה, שנפטרה לפני שנחקרה, כלל טענה להעברת כספים אך לא פירט סכומים. מנגד, הבעל עצמו הודה שהורי האישה מימנו את המטבח, ועד נוסף מסר שאמה שילמה עבור ארונות המטבח.
בית המשפט קבע שהשתתפות מסוימת בבנייה או במטבח אינה מוכיחה בעלות במחצית מחלקו של הבעל במקרקעין כולו. הדרישה של האישה נגעה לא רק למבנה שבו התגוררה המשפחה אלא גם לקרקע ולבית ההורים. בנוסף, השופטת נתנה משקל לכך שבין בני הזוג התקיים לאורך השנים סכסוך ממושך שהתבטא בהליכים משפטיים רבים, ולכן לא מצאה בהתנהלותם תשתית מספקת לכוונת שיתוף כללית בנכס החיצוני.
בסיכום התביעה הראשונה כתבה השופטת כי "האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח" שיש להחיל שיתוף קנייני על חלקו של הבעל במקרקעין שהתקבל בירושה. לכן תביעתה להירשם כבעלת מחצית מזכויותיו בנכס נדחתה. ההחלטה אינה שוללת את העובדה שהמבנה העורפי שימש את המשפחה במשך עשרות שנים, אלא מבחינה בין זכויות הבעלות בקרקע לבין ההשקעה שנעשתה בבנייה בתקופת הנישואין.
הבחנה זו קיבלה ביטוי בתביעת הבעל לאיזון משאבים. הבעל ביקש לקבל מחצית מן הזכויות והכספים שצברה האישה בתקופת הנישואין, ובהם זכויות סוציאליות וכספים בחשבונות. האישה ביקשה לסטות מאיזון שוויוני לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בטענה שהיא עבדה רק בחלק מן השנים, טיפלה בילדים וצברה זכויות מצומצמות, בעוד שלטענתה הבעל צבר נכסים וכספים אחרים.
בית המשפט לא מצא נסיבות מיוחדות שמצדיקות להחריג את הזכויות הכספיות שצברה האישה מעבודתה. הכלל שנקבע הוא איזון שוויוני של הזכויות שנצברו ממועד הנישואין ועד מועד הקרע. עם זאת, השופטת קבעה ששיקולי צדק והגינות מצדיקים לכלול באותו איזון גם את עלויות הבנייה של המבנה העורפי, אף שהקרקע עצמה נותרת נכס חיצוני.
לפי חוות דעת השמאית שמונתה מטעם בית המשפט, עלות בניית היחידה שבה מתגורר הבעל היא בגבולות 190 אלף שקל. בית המשפט ציין שהמבנה נבנה במהלך הנישואין ושימש כבית המגורים היחיד של בני הזוג ותשעת ילדיהם במשך רוב שנות חייהם המשותפים. עוד נשקלה העובדה שהורי האישה השתתפו לפחות בחלק מן העלויות. על בסיס זה נקבע כי עלויות הבנייה הן רכיב שיש לאזן בין הצדדים, גם בלי להעניק לאישה בעלות בקרקע.
השופטת התייחסה בפסק הדין לרעיון של "נכס מעורב": רכיב חיצוני, כמו קרקע שהתקבלה בירושה, יכול להישאר מחוץ לאיזון, בעוד תוספת או השבחה שנוצרה במהלך הנישואין יכולה להיכלל בו. בהתאם לכך נקבע שהזכויות הכספיות שצברו שני הצדדים עד 1 בינואר 2017 ועלויות הבנייה בסך 190 אלף שקל יאוזנו ביניהם.
האישה העלתה בסיכומיה גם דרישה לדמי שימוש בגין מגורי הבעל בנכס מאז 2019. בית המשפט לא פסק לה את הסעד, משום שלא הוגשה תביעה מתאימה לקבלתו ובנוסף נדחתה טענתה לבעלות משותפת בזכויותיו של הבעל בנכס. בסיום נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. מספרי התיקים: תמ"ש 67997-05-20, תלה"מ 6826-10-20.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.