בית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבל את תביעתו של אב להשבת בנו בן ה-12 וחצי למקום מגוריו הקבוע בצפון, שממנו יצא עם אמו בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023. השופטת גילה ספרא-ברנע דחתה את תביעת האם לאשר את מעבר המגורים הקבוע ליישוב שבו השתקעה לאחר הפינוי. נקבע כי השהות הממושכת במקום החדש אינה יוצרת בנסיבות החריגות "מעשה עשוי", וכי רצונו הברור של הקטין, המלצת העובדת הסוציאלית ועמדת האפוטרופסה לדין מתיישבים עם טובתו לחזור לצפון.
לפני הפינוי התגוררו שני ההורים ביישוב בצפון, והקטין חלק את זמנו ביניהם באופן שווה. בערב שמחת תורה יצאו האם והבן לבית משפחתה ביישוב אחר ונשארו שם בהסכמת האב לנוכח המצב הביטחוני. בהמשך נרשם הקטין לבית ספר באזור, האם שכרה דירה ומצאה עבודה, והאב המשיך לבקרו ולאסוף אותו בתיאום. המחלוקת התחדדה לאחר שבמרץ 2025 אושר לתושבי הצפון לשוב לבתיהם והאם התנגדה לדרישת האב להחזיר את הקטין למקום שבו גדל.
האב טען כי "הקטין מעוניין ומבקש לשוב" לצפון, שבו נולד, גדל, למד ורכש חברים. לדבריו, המרחק של 230 קילומטרים וכשעתיים וחצי נסיעה פוגע בקשר ביניהם, והמעבר נבע ממצב חירום זמני שאינו מצדיק שינוי קבוע. הוא טען כי יצא לפנסיה ורוב זמנו פנוי, כי לרשותו מעטפת עזרה ללימודים ולהשגחה, וכי החינוך בעל האוריינטציה הדתית במקום החדש אינו מתאים לדרך שבה התחנך הקטין. עוד טען שחלה ירידה בהישגים ובהתנהגות של בנו.
האם טענה מנגד כי לא עברה ביוזמתה אלא בשל נסיבות ביטחוניות חריגות, וכי "לא ניתן היה לדעת כמה זמן תימשך השהות". לדבריה, היא שכרה דירה, מצאה עבודה והקימה במקום החדש מרכז חיים לצד ילדיה הבוגרים ונכדיה. היא טענה שהקטין השתלב ביישוב ובבית הספר, ושחזרה לצפון תנתק אותו ממנה, ממשפחתו ומחבריו ותכפה עליו מעבר נוסף לאחר השנים הסוערות. האם הוסיפה כי היא זו שטיפלה לאורך השנים בענייניו החינוכיים, הרפואיים והאישיים, וטענה שהאב אינו בקי בהם וחסר מסוגלות הורית.
עמדת הקטין הובאה באמצעות האפוטרופסה לדין. הוא ביקש לשוב למקום המוכר לו וללמוד בחטיבת הביניים בצפון, אך גם ביקש לשמור על קשר עם שני הוריו והתקשה בכך שנדרש לנקוט עמדה ביניהם. גם העובדת הסוציאלית לסדרי דין תיארה את הקשר הטוב שלו עם שניהם ואת הקושי הכרוך בכל אחת מהאפשרויות. לאחר ביקורי בית והשלמות לתסקיר היא המליצה לקצר את המרחק ולהשיבו לצפון, והמשיכה לעמוד על המלצה זו בחקירתה בבית המשפט.
בית המשפט קבע כי עקרון המעשה העשוי אינו מכריע במקרה. השהות במקום החדש נוצרה כתוצאה מפינוי מוסכם וזמני ולא מהחלטה רצונית ומתוכננת להעתיק את מרכז החיים. במשך לפחות שנה וחצי לא היה ברור מתי יתאפשר לשוב, ומערכות החינוך במקום הפינוי סיפקו מסגרת לילדי המפונים. השופטת הסתמכה על פסיקה שעסקה במעברי מגורים שנבעו מפינוי וקבעה כי נקודת המוצא היא חזרה למקום הקודם, אלא אם מוכח שטובת הקטין מחייבת להישאר במקום החדש.
לרצון הקטין ניתן משקל משמעותי, אך לא בלעדי. בית המשפט התרשם כי מדובר בילד בוגר שמבטא עמדה עצמאית ואיתנה, גם אם הוא חושש לפגוע באחד מהוריו. השופטת ציינה לשבח את הסכמת ההורים שלא להביאו לשיחה בבית המשפט כדי לא להכביד עליו. היא קבעה שלא התרשמה מהסתה מצד מי מהם, אף שהקטין מצוי בקונפליקט נאמנויות. בהתאם לפסיקה שהובאה בפסק הדין, רצון הילד הוא אחד הנתונים שיש לשקול, בעוד שטובתו האובייקטיבית נותרת שיקול העל.
בבחינת הטובה המעשית של הקטין נקבע כי הוא חי רוב שנותיו ביישוב החילוני בצפון, בעוד שבמקום החדש למד במסגרת בעלת אוריינטציה דתית-לאומית שחלק מתכניה זרים לו. בית המשפט התרשם מירידה בהישגיו ומקשיים התנהגותיים, מבדידות יחסית ומהצורך של האם להסיעו כדי לפגוש חבר. ממילא היה צפוי לעבור לחטיבת ביניים, ולכן לא היה מדובר בקטיעת רצף לימודים באותה מסגרת. מנגד, בצפון חיכו לו חברי שכבת הגיל שעברו גם הם את תקופת הפינוי וחזרו.
השופטת קבעה כי האב זמין לבנו, הפחית משמעותית את שעות עבודתו ונערך לקבלת עזרה בשיעורי הבית או בהשגחה. הקטין לא ניתק את קשריו לצפון וביקר שם אצל אביו ובקרב חבריו. בית המשפט דחה את טענת האם לחוסר מסוגלות הורית של האב, לאחר שלא נתמכה בתסקיר או בראיה אחרת. עם זאת הודגש גם מקומה המרכזי של האם בחיי הקטין והעובדה שהיא דאגה לצרכיו בתקופת החירום ולאחר המעבר.
בית המשפט נתן משקל גם לאופן שבו נשמר הקשר בתקופת המרחק. נקבע כי האב ביצע את הנסיעות הארוכות כדי לקיים את זמני השהות, בעוד שהאם כמעט לא נסעה לכיוון הצפון ואף הסכימה בתקופה מסוימת לזמני שהות מצומצמים יותר. לצד הביקורת הזאת, השופטת הבהירה ששני ההורים מיטיבים עם בנם ורואים את טובתו לנגד עיניהם. לא הוטל ספק בכך שהאם מילאה תפקיד מרכזי בחייו, לרבות בשנים שבהן האב עבד במשרה מלאה ובתקופת הפינוי שבה דאגה למסגרת, לחוגים ולקשר עם חברים.
בסופו של האיזון נקבע שטובת האם, שהשתקעה במקום החדש ליד ילדיה ונכדיה, אינה גוברת על טובת הקטין. בית המשפט קיבל את המלצת העובדת הסוציאלית ואת עמדת האפוטרופסה לדין, והורה על חזרתו למגורים קבועים בצפון. אם האם תישאר במרחק, נקבעו לה שלושה סופי שבוע בחודש ותקופה כפולה מזו של האב בחופשות, לצד אפשרות למפגשים נוספים סמוך למקום מגורי הקטין. האם חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה של 10,000 שקל בתוספת מע"מ, ואילו האב חויב בנפרד ב-1,200 שקל בתוספת מע"מ בשל הגשת מסמך באיחור וללא רשות. מספרי התיקים: תלה"מ 75612-07-25 ותלה"מ 33547-01-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.