בית הדין הארצי לעבודה ביטל חיובים בגמול שעות נוספות שנפסקו לשלושה נהגי אוטובוס נגד ה.ל. תיירות בע"מ. בתי הדין האזוריים קבעו שהנהגים עבדו שעות נוספות בנסיעות תיירות חוץ רב יומיות, אך לא הצליחו לקבוע את היקף העבודה המדויק. לכן הפעילו מיוזמתם את החזקה שבסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, המעבירה למעסיק את נטל ההוכחה כאשר לא הוצגו רישומי נוכחות. ההרכב הארצי קבע כי לא ניתן היה להפעיל את החזקה לראשונה בפסקי הדין בלי לתת למעסיקה הזדמנות לטעון ואף לבקש להגיש ראיות נוספות. שלושת ערעורי המעסיקה התקבלו בחלקם וערעורו של אחד הנהגים נדחה.
עורכי הדין שלנו
פסק הדין עסק בארבעה ערעורים על שלושה פסקי דין אזוריים בתביעות של נהגים בענף ההיסעים הפרטיים. בשלושת המקרים נפסקו שעות נוספות: 22,318 שקל לנהג אחד, 59,198 שקל לשני ו-73,205 שקל לשלישי. הסכומים חושבו לפי החזקה שבחוק, לאחר ניכוי התשלומים שכבר הופיעו בתלושי השכר.
חוזי העבודה קבעו כי יום עבודה רגיל עומד על שמונה שעות בימים ראשון עד חמישי וחמש שעות ביום שישי, וכי השעות יחושבו באמצעות דיסקיות טכוגרף בהצלבה עם תעודות המשלוח של כל נסיעה. עוד נקבע תשלום של 125% עבור שתי השעות הנוספות הראשונות ו-150% מהשעה השלישית. עם זאת, בנוגע לתיירות חוץ רב יומית נכתב שישולם שכר של יום עבודה רגיל בלבד ולא ישולמו שעות נוספות.
בית הדין הארצי אישר את קביעת הערכאות הקודמות שהשלילה המוחלטת של שעות נוספות בחוזה אינה חוקית. בתחום ההסעות יש משמעות לשעת הנסיעה ולהגעה ליעד, ולכן קשה לקבוע שמונה שעות כתבנית קשיחה שאין בלתה. ככל שהנהג עבד מעבר לכך לצורך ביצוע ההסעה, הוא עשוי להיות זכאי לגמול. גם צו ההרחבה בענף ההיסעים, שחל רק על חלק מתקופות ההעסקה, הוצג כמודל המאפשר תשלום גלובלי בנסיעות רב יומיות לצד אפשרות לגמול נוסף בנסיבות מתאימות.
המחלוקת בערעור לא הייתה אפוא אם נהג יכול להיות זכאי לשעות נוספות, אלא כיצד הופעל מנגנון ההוכחה. סעיף 26ב קובע כי כאשר שעות העבודה שנויות במחלוקת והמעסיק לא מציג רישומים מתוך פנקס שעות העבודה שהיה חייב לנהל, עליו להוכיח שהעובד לא עמד לרשות העבודה. בתביעת שעות נוספות ההיפוך מוגבל לעד 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות בחודש.
ה.ל. תיירות טענה כי עילת התביעות הייתה גמול שעות נוספות "מכוח מתכונת עבודה שנטענה ועל יסוד תחשיב אריתמטי", וכי הנהגים לא ביקשו להחיל את החזקה. לטענתה, בתי הדין הפעילו אותה בפסקי הדין מיוזמתם, לאחר שההליך הסתיים, ולכן היא לא ידעה שהנטל עשוי לעבור אליה ולא התאימה לכך את הגנתה. הנהגים הגנו על התוצאות שנפסקו אך לא נתנו מענה ישיר לקושי הדיוני. אחד הנהגים טען בערעורו כי "אין היגיון בכך שיתפטר לאחר שנות עבודה רבות אצל המעסיקה ויוותר על פיצוי הפיטורים", אך ערעורו ברכיב זה נדחה.
השופטת חני אופק גנדלר קבעה כי החזקה משלבת יסודות עובדתיים ומשפטיים. העובד צריך לטעון שהמעסיק לא הציג פנקס נוכחות ושהייתה עליו חובה לנהל אותו. מעבר לכך, העברת נטל השכנוע משנה את המאמץ הדיוני הנדרש מן המעסיק: כשנטל ההוכחה על העובד, די למעסיק לערער את גרסתו; כשהנטל עובר, המעסיק צריך לשכנע בגרסתו ועלול להזדקק לעדים ולמסמכים נוספים.
פסק הדין קבע שבית הדין רשאי לעורר טענה משפטית מיוזמתו, אך עליו לעשות זאת בזהירות ולאפשר לצדדים זכות טיעון מלאה. כאשר מדובר בחזקה שמתהפכת בשלב מאוחר, ייתכן שיש לאפשר לנתבע להשלים ראיות. בית הדין הארצי ציטט פסיקה קודמת שלפיה מצב שבו הנתבע "פוגש" את החזקה בפעם הראשונה בפסק הדין פוגע בשורש ההגינות הדיונית.
ההרכב הבהיר כי אין מדובר רק בשינוי בניסוח המשפטי. החזקה כוללת גם מנגנון כספי וגם חלוקה אחרת של נטל השכנוע. אם הנטל נותר על העובד, המעסיק יכול להסתפק בערעור גרסתו; אם הנטל עובר, עשויה להידרש מן המעסיק גרסה מוכחת באמצעות עדים ומסמכים. משום כך זכות הטיעון יכולה לכלול, במקרים מתאימים, גם אפשרות לבקש להוסיף ראיות. בפסקי הדין האזוריים הועבר הנטל בלי שה.ל. תיירות ידעה מראש שעליה לנהל את הגנתה לפי מסלול זה.
נקבע כי הדרך הראויה היא להעלות את החזקה כבר בכתב התביעה או לכל המאוחר בדיון המוקדם או בשלב תצהירי העדות. אם הטענה עולה רק בסיכומים או ביוזמת בית הדין לאחר שמיעת הראיות, קבלתה עלולה להחזיר את ההליך לאחור ולחייב פתיחה מחודשת של הבירור. במקרה הנוכחי בית הדין הארצי לא מצא הצדקה להחזיר את שלושת התיקים לערכאות האזוריות לשמיעת ראיות נוספת, ולכן ביטל את חיובי השעות הנוספות.
השופט רועי פוליאק הצטרף לתוצאה והדגיש כי טענה המעבירה את נטל ההוכחה צריכה ככלל להופיע בכתב התביעה, משום שהיא משפיעה גם על הסעד וגם על אופן ניהול ההגנה. השופט אילן סופר הוסיף כי תביעות שעות נוספות כוללות כיום בדרך כלל סעד חלופי לפי החזקה, וכי הוספתה במהלך חיי התיק מחייבת תיקון של כתב התביעה, כאשר מידת הנכונות להתיר זאת פוחתת ככל שההליך מתקדם.
לצד הסוגיה המשותפת נבחנו רכיבים פרטניים. בעניינו של נהג אחד בוטלו גם פיצוי על פיטורים שלא כדין וחלף הודעה מוקדמת, לאחר שסיום העבודה סווג כהסכמה הדדית. עם זאת נשאר על כנו חיוב בפיצויי פיטורים בשל גבוליות הנסיבות. בעניינו של נהג שני נדחו יתר טענות המעסיקה, ובהן ערעורים על פיצויי פיטורים, חופשה, הבראה, פנסיה ואש"ל. בעניינו של הנהג השלישי נדחה ערעורו על פיצויי פיטורים, ונשאר חיוב בגמול שבת משום שההסכמה החוזית לשלם 200% הייתה מיטיבה.
בסיכום, החיוב בשעות נוספות בוטל בכל שלושת התיקים, אך יתר רכיבי פסקי הדין השתנו לפי נסיבותיו של כל נהג. כל צד נשא בהוצאותיו בערעור.
מספרי התיקים: ע"ע 52952-12-23, ע"ע 18747-05-24, ע"ע 56748-12-23, ע"ע 55279-12-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.