בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי תשלומים שנרשמו בתלושי השכר של נציגת מכירות לשעבר בגו-בי מרקטינג בע"מ כ"בונוס" וכ"בונוס מיוחד" היו למעשה חלק משכרה הקובע לצורך הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים. החברה חויבה לשלם 35,813.3 שקל בגין רכיב הפיצויים ו-32,040 שקל בגין תגמולי מעסיק, בניכוי הסכומים שכבר נצברו לזכות העובדת בקופות. השופטת שרון שביט כפתורי ונציגי הציבור דחו את יתר טענות העובדת, ובהן הדרישה להכיר בהתפטרותה כפיטורים, ודחו גם תביעה שכנגד של החברה בסך 16,946 שקל.
עורכי הדין שלנו
העובדת הועסקה כנציגת מכירות בשתי תקופות, מדצמבר 2016 עד יולי 2018 ומפברואר 2020 עד אוקטובר 2021. בהסכם העבודה בתקופה השנייה נקבע שכר יסוד של 6,188 שקל ותשלום גלובלי של 1,092 שקל עבור שעות נוספות. לצד אלה שולמו לה מדי חודש סכומים משתנים שכונו בתלושים בונוס ובונוס מיוחד. ההסכם קבע כי החברה תפריש 6.5% לתגמולי מעסיק ו-8.33% לרכיב פיצויי הפיטורים, אך ההפרשות לא חושבו מן הבונוסים.
העובדת טענה כי הכותרות בתלוש אינן משקפות את מהות התשלומים. לדבריה, מדובר בעמלות שנגזרו מעסקאות המכירה שביצעה, בדרך כלל בשיעור של כ-10%, והן היו חלק מרכזי וקבוע מהכנסתה. כשנשאלה בעדותה אם העמלות היו "תמיד 10% ממה שמכרת", השיבה: "כן". היא טענה שהפיצול לשני רכיבים הוציא את העמלות מן השכר המבוטח והקטין את ההפקדות. בסיכומיה העמידה את הסעד הכספי על 77,530 שקל, לאחר שהפחיתה סכומים שלטענתה כבר הופקדו.
החברה טענה כי הבונוסים הותנו בעמידה ביעדים אישיים ומשתנים ולכן לא היו חלק מן השכר הקובע. היא הסתמכה על סעיף בהסכם שלפיו הזכאות לבונוס תיבחן "בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של החברה", בהתחשב במצבה ובביצועי העובד. עוד נקבע שם כי תשלום בונוס לא יחייב תשלומים עתידיים ולא ייחשב רכיב שכר לצורך הפרשות פנסיוניות. החברה טענה גם כי נספח להסכם כלל טבלה שקשרה בין מספר הלקוחות לשיעור הבונוס.
אלא שבמהלך המשפט לא הצליחה החברה להסביר כיצד חושבו התשלומים בפועל. בית הדין שמע ארבעה עדים בכירים מטעם הנתבעים, ובהם מנהל הכספים, מנהלת המכירות ושניים מבעלי החברה. העדים מסרו הסברים שונים ולעיתים סותרים. חלקם דיברו על מספר לקוחות, אחרים על סכומי מכירה, יעדים חודשיים, תמריצים יומיים או מענקים נקודתיים. איש מהם לא הצליח לחבר בין הטבלה שצורפה להסכם לבין הסכומים בתלושים.
מנהל הכספים אישר כי חלק מן התשלומים נגזרו באחוזים מסכומי המכירה, אך לא ידע לומר כיצד נקבעו התשלומים לעובדת. הוא טען שקיימת טבלה נוספת המבוססת על יעדים כספיים, אך היא לא הוגשה. מנהלת המכירות העידה כי עובד שהגיע להיקף מסוים קיבל אחוז מהמכירות, אך לא ידעה להבהיר אם התשלום הופיע כבונוס רגיל או מיוחד. גם בעלי החברה לא סיפקו הסבר עקבי ולא בדקו את הנתונים לפני עדותם.
בית הדין קבע כי במערכות החברה היו מסמכים רלוונטיים רבים, ובהם רישומי לידים, מכירות, יעדים, מיילים, טבלאות ותיק אישי של העובדת. החברה לא הגישה אותם. המסקנה הראייתית הייתה שאילו הוצגו, היה תוכנם פועל נגד הנתבעים. עוד צוין כי החברה לא זימנה לעדות מנהלת שהייתה מעורבת בתקופה הרלוונטית.
המסגרת המשפטית שבה השתמש בית הדין הבחינה בין עמלה הנגזרת ממחזור מכירות או מרווחים, הנחשבת חלק מן השכר לצורך פיצויי פיטורים, לבין בונוס המותנה ביעד אישי או ברווחי המעסיק, שעשוי להיות פרמיה או שכר עידוד שאינו חלק מן השכר הקובע. לכן לא הכותרת בתלוש הכריעה, אלא מהות התשלום בפועל. בית הדין קבע שהחברה נשאה בנטל להראות כי הסכומים ששולמו לעובדת היו בונוסים המותנים בתנאי, ולא עמלה על עבודת המכירות הרגילה, והיא לא הרימה אותו.
גם התביעה שכנגד חיזקה את גרסת העובדת: החברה עצמה חישבה את הסכומים שלטענתה יש להשיב כאחוז מעסקאות, 10% בעסקה אחת ו-11% באחרת. בית הדין קבע כי נתון זה מתיישב עם הטענה שהבונוס היה עמלה הנגזרת מן המכירות. לגבי הבונוס המיוחד לא הוכח כי מדובר רק בתמריצים שוליים. בחלק מן החודשים הגיע הרכיב לאלפי שקלים ושולם בתדירות שאינה מתיישבת עם מענק חד פעמי.
לצורך חישוב ההפרשות נקבע שבתחילת תקופת העבודה הראשונה לא הייתה לעובדת קרן פנסיה פעילה, ולכן החובה החלה לאחר שישה חודשים. בתחילת התקופה השנייה הייתה לה תוכנית פעילה, ולכן היה צורך להפקיד עבורה מן היום הראשון. בית הדין דחה את עמדת החברה שלפיה ניתן להגביל את ההפרשות לשכר הממוצע במשק, משום שהסכם העבודה קבע הפרשות מן השכר המלא. במקביל נדחתה עמדת העובדת שלפיה יש לחשב לפי שכר הסכמי שלא השתכרה בפועל, במיוחד לאחר שצמצמה את עבודתה לשלושה ימים בשבוע.
הטענה להתפטרות בדין מפוטרת נדחתה. העובדת טענה שקיבלה פחות לידים, שהכנסתה נפגעה ושמנהלי החברה התנהלו כלפיה באופן פוגעני. בית הדין ציין שלא ניתן לשלול ירידה במספר הלידים, אך באותה תקופה היא צמצמה את היקף עבודתה. היא לא הוכיחה שפנתה לפני ההתפטרות, התריעה באופן ברור על הרעה מוחשית ונתנה לחברה הזדמנות מעשית לתקן. לכן לא התקיימו התנאים להכרה בהתפטרות כפיטורים.
התביעה שכנגד עסקה בעמלות שלטענת החברה שולמו על עסקאות שבוטלו מאוחר יותר. בית הדין קבע שלא הוצגה תניה חוזית המחייבת השבה, לא הוכחו מועדי הביטולים וסיבותיהם ולא הוגשו אישורי אשראי או ראיות להשבת כספים ללקוחות. עוד נקבע כי החברה לא נהגה לתבוע עובדים במקרים דומים ולא קיזזה את הסכומים בזמן אמת. פסק הדין תיאר את התביעה שכנגד כ"תביעת השתקה" שנועדה לסכל את תביעת העובדת, ודחה אותה במלואה.
התביעה האישית נגד שני בעלי החברה נדחתה, משום שלא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות. העובדת חויבה לשלם לכל אחד מהם 2,500 שקל הוצאות. מנגד חויבה החברה לשלם לעובדת 10,000 שקל הוצאות, נוסף על ההפרשות החסרות ובכפוף לקיזוז הכספים שכבר הופקדו.
מספר התיק: סע"ש 55415-09-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.