בית משפט השלום בחיפה קיבל בחלקה המצומצם תביעה של להב פתרונות תחבורה בע"מ נגד המועצה המקומית אבו סנאן בגין שירותי פינוי אשפה ועבודות נוספות. השופטת חוה קלמפרר מרצקי דחתה את הדרישה לתשלום נוסף עבור כמויות אשפה שלטענת החברה חרגו מן האומדן, וכן את הדרישה לתשלום נוסף עבור פינוי גזם. עם זאת, נקבע כי המועצה תשלם לחברה 44,376 שקל, מחצית מסכום החשבוניות שאושרו עבור הפעלת מנוף. בית המשפט לא פסק הוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו.
ההתקשרות החלה במכרז פומבי למתן שירותי פינוי אשפה מן היישוב בתקופה שבין מאי 2019 לאפריל 2020. להב הציעה הנחה של 2% וזכתה. בהסכם נקבעה תמורה חודשית של 266,821 שקל. בפועל שילמה המועצה 250 אלף שקל בחודש, ובהמשך השלימה את ההפרש בסך 201,852 שקל, המורכב מ-16,821 שקל לכל אחד מ-12 חודשי ההתקשרות. באוגוסט 2020 חתמו הצדדים על הסכם הארכה שכלל שינויים בתנאים ובתמורה, אך ההתקשרות המוארכת הופסקה לאחר זמן קצר.
להב טענה כי החוזה לא הוגדר במילים "פאושלי" או "הכול כלול", וכי אומדן כמויות האשפה שצורף למכרז היה חלק מן התשתית שעל בסיסה תמחרה את הצעתה. לדבריה, בפועל פינתה 733.9 טונות מעבר לאומדן, ולכן דרשה 402,742 שקל לפי מחיר של 548.8 שקל לטונה. נוסף לכך דרשה 117,600 שקל עבור פינוי גזם פעם נוספת בכל שבוע ו-96,072 שקל עבור פינוי פסולת גושית. החברה העלתה גם דרישות לריבית פיגורים ולהחזר שכר טרחה עבור הכנת תחשיבים.
המועצה טענה מנגד כי ההסכם קבע סכום חודשי קבוע שהיה "תשלום מלא, סופי ומוחלט" עבור פינוי האשפה, בלי תלות בכמות שתפונה בפועל. לטענתה, האומדן היה אינדיקציה כללית בלבד ולא מנגנון מחייב להתחשבנות. עוד טענה כי החברה המשיכה לבצע את ההסכם בלי לדרוש מדי חודש הפרשי תשלום לפי משקל, ואף חתמה על הארכה שבה נשמרה תמורה קבועה.
בית המשפט קיבל את פרשנות המועצה וקבע כי מדובר בחוזה גלובלי, גם אם המונח המקצועי לא נכתב בו. ההסכם הגדיר תמורה חודשית כוללת וקבע שהיא מלאה וסופית, לא כלל מנגנון שקילה או התחשבנות לפי כמויות, ואף קבע כי שינוי ייעשה רק בכתב. נקבע כי אומדן הכמויות יכול לסייע לקבלן לתמחר את הסיכון, אך הוא אינו הופך חוזה גלובלי לחוזה לפי מדידה. בחוזה כזה הקבלן נושא בסיכון שכמות העבודה בפועל תהיה גדולה מן ההערכה, כל עוד אין שינוי מוסכם או עבודה מסוג שלא נכלל בהסכם.
נוסף לכך נקבע שלהב לא הוכיחה כי דוחות ההטמנה והשקילה שהגישה מתייחסים דווקא לפסולת שנאספה באבו סנאן. החברה ביקשה להסתמך על עדות נציגה, אך בית המשפט קבע שהיה ביכולתה לקשור את הדוחות ליישוב באמצעות ראיות ולא עשתה כן. לכן לא הוכחה גם הכמות העודפת הנטענת. התנהלות החברה בזמן אמת חיזקה את המסקנה: היא לא דרשה בכתב תוספת לפי כמויות, ומכתב ההתראה ששלחה לאחר ההתקשרות עסק בהפרש בין התמורה החודשית המוסכמת לסכום ששולם, ולא בתשלום לפי משקל.
בית המשפט התייחס גם לסעיף 203 לפקודת העיריות, המחייב חתימות של ראש הרשות והגזבר על התחייבות כספית של רשות מקומית. להב טענה כי ניתן לחייב את המועצה מכוח עשיית עושר משום שקיבלה שירותים ונהנתה מהם. המועצה השיבה כי חתימות של תברואן או עובדים אחרים על חשבוניות אינן מחליפות את החתימות הנדרשות ואינן משנות את התמורה החוזית.
בפסק הדין הוסבר כי דרישת החתימות היא מהותית ולא טכנית. התחייבות כספית שלא נערכה לפיה עשויה להיחשב בטלה לפי סעיף 30 לחוק החוזים, אך סעיף 31 מאפשר לבית המשפט, משיקולי צדק, להורות על השבה או על קיום מלא או חלקי כאשר הצד האחר כבר ביצע את חיובו. בבחינה זו נשקלים תום הלב, ההסתמכות, התנהגות הרשות, התועלת שקיבלה, חומרת אי החוקיות והאינטרס הציבורי בשמירת מנגנון הבקרה. אישור של גורם מקצועי יכול להוכיח שעבודה בוצעה ושהרשות ידעה עליה, אך אינו מחליף את חתימות ראש הרשות והגזבר.
עדות נציג החברה לא התקבלה כמהימנה. בית המשפט ציין כי תחילה לא הבהיר שהחברה שבה החזיק מחצית מן המניות הייתה קבלנית משנה של להב. הוא גם טען תחילה שרואה חשבון אחר ערך את התחשיבים שבגינם נדרש החזר של 8,190 שקל, אך בהמשך הודה שהוא עצמו ערך אותם וכי לא קיבל מן התובעת את הסכום ולא דרש אותו. עוד נקבע כי למרות ניסיונו כרואה חשבון, עורך דין ומי שעוסק מול רשויות מקומיות, הוא לא דאג לעגן בכתב את ההבטחות שלטענתו ניתנו.
דרישת התשלום הנוספת עבור פינוי גזם נדחתה לאחר שבית המשפט בחן את החשבוניות שהוציאה להב עצמה. נמצא כי סכום של 250 אלף שקל בחודש שולם גם עבור שמונה ימי איסוף גזם, ולא עבור ארבעה בלבד. לכן הדרישה לתשלום נוסף עבור אותו היקף עבודה עוררה קושי ולא התקבלה.
התוצאה הייתה שונה בנוגע לעבודות מנוף. להב הציגה חשבוניות בסכום כולל של 88,752 שקל, שתומחרו לפי ימי הפעלת מנוף ונשאו אישור של התברואן הראשי. נקבע כי עבודות אלה לא נכללו בחוזה הגלובלי, כי המועצה ידעה עליהן בזמן אמת, החשבוניות הועברו לגזברות והיא הפיקה מהן תועלת. מנגד, ההתחייבות לא נחתמה לפי סעיף 203, ונציג החברה הכיר את הדרישות הפורמליות. באיזון בין התועלת שקיבלה המועצה לבין האינטרס הציבורי בשמירת מנגנון החתימות, חויבה המועצה במחצית הסכום.
לבסוף דחה בית המשפט את טענת החברה כי כתב הקבלה והפטור שנמסר בעת תשלום 201,852 שקל אינו מחייב. נציג החברה קיבל את ההמחאות, והן נפרעו בחשבון קבלנית המשנה. נקבע שפירעון ההמחאות היווה קיבול של הסדר הסילוק, גם אם המסמך לא נחתם בשם להב. עם זאת, כתב הסילוק התייחס לשכר החוזה ולא מנע את החיוב החלקי הנפרד עבור עבודות המנוף.
מספר התיק: ת"א 57913-11-22.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.