בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה קיבל בחלקה תביעה של בעל מכונית BMW שיובאה בייבוא אישי, לאחר שהתנגשה במכונית אחרת בצומת המרומזר שבצדו המזרחי של מחלף המעפילים. הנהג האחר ומבטחת רכבו, איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, חויבו לשלם לתובע 20,623 שקל. השופט בעז בן אמתי קבע כי האחריות המלאה לתאונה מוטלת על הנתבע, לאחר שהעדיף סרטון שצולם מיד לאחר ההתנגשות ובו נשמע הנהג אומר בשיחת טלפון: "פשוט עברתי באדום, בטעות". עם זאת, הפיצוי הועמד על עלות התיקון שהוכחה בקבלות, בצירוף שכר השמאי והפרשי הצמדה וריבית, ולא על מלוא הסכום שנדרש.
התאונה התרחשה בערב 12 בדצמבר 2025, בצומת המחבר בין דרך מנחם בגין בהרצליה לבין נתיב ההאצה לנתיבי איילון צפון. התובע הגיע ממערב למזרח, נכנס לצומת בנסיעה רציפה ופנה שמאלה לכיוון צפון. הנתבע הגיע מן הכיוון הנגדי, ממזרח למערב, ועצר תחילה באור אדום. המכוניות התנגשו בתוך הצומת. ברכב התובע נפגעו שתי הדלתות בצד ימין, וברכב הנתבע נפגעה החזית.
גרסאות הנהגים היו מנוגדות. התובע טען כי נכנס לצומת כחוק כאשר בכיוון נסיעתו הופיע אור ירוק מלא, וכי רכב הנתבע "התפרץ לצומת" בניגוד לאור אדום ופגע בעוצמה בצד מכוניתו. עוד טען כי מיד לאחר התאונה הודה הנתבע שעבר באור אדום. להגנתו הציג סרטון שצולם בזמן אמת, זמן קצר לאחר ההתנגשות.
הנתבע טען מנגד כי עצר באור אדום והחל לנסוע רק לאחר שהרמזור בכיוונו התחלף לירוק. לפי גרסתו, דווקא התובע הגיע במהירות, פנה שמאלה בלי להאט ונכנס לצומת באור אדום. הנתבעים הפנו לכך שבכיוון נסיעת התובע קיימים שני רמזורים, אחד לנסיעה ישר ואחד לפנייה שמאלה, וטענו כי ייתכן שהתובע התבלבל ביניהם. אפשרות אחרת שהעלו הייתה שהתובע "גנב רמזור", משום שהמופע הירוק בכיוון נסיעת הנתבע מתחיל מיד לאחר סיום המופע הירוק בכיוון התובע.
הנתבע לא הכחיש את הדברים שנשמעו מפיו בסרטון, אך טען כי היה המום ומבולבל לאחר התאונה. לדבריו, מה שנחזה כהודאה היה תגובה שניתנה תחת לחץ להאשמות שהטיח בו התובע. שני הצדדים הביאו נוסעים שהיו עמם במכוניות: התובע הביא נוסע שהיה ברכבו, והנתבע הביא את בת זוגו. בית המשפט קבע כי בשני המקרים אין מדובר בעדים נטולי עניין, ולכן לא ביסס על עדויותיהם את ההכרעה.
בהיעדר עדות חיצונית ניטרלית, חיפש בית המשפט עיגון אובייקטיבי לגרסאות. לבקשת התובע ניתן צו לעיריית הרצליה למסירת הקלטות ממצלמות אבטחה בצומת, אולם העירייה השיבה כי אין במקום מצלמות עירוניות. הנתבעים לא הגישו תוכנית רמזורים פורמלית, אלא הסתמכו על מאפייני המופעים ועל הטענה הסטטיסטית שלפיה האפשרות שהתובע טעה סבירה יותר.
בית המשפט תיאר את המצב כ"גרסה מול גרסה", שבו שתי הגרסאות מוציאות זו את זו, ולכן יש לבחון מסמכים שנערכו בזמן אמת, עדויות של צדדים שלישיים נטולי עניין, נסיבות ומבחני היגיון. שני הנוסעים שהעידו לא ענו להגדרה של עדים ניטרליים: האחד נסע עם התובע והאחרת הייתה בת זוגו של הנתבע. גם ניתוח הרמזורים מטעם הנתבעים לא נתמך בתוכנית רשמית. על רקע זה הסרטון, שצולם מיד לאחר התאונה ולא לצורך המשפט, היה הראיה החיצונית המרכזית. בית המשפט ציין כי הנתבע סיפר לאביו על מעבר באור אדום מיוזמתו, ולא רק השיב להאשמה שהופנתה אליו.
מנגד עמד הסרטון. הנתבע נראה בו משוחח בטלפון עם אביו ומספר לו: "לא היה לי מהירות, לא נסעתי מהר. פשוט עברתי באדום, בטעות". בית המשפט קבע כי יש להעניק לסרטון משקל רב יותר מהניתוח התאורטי של מופעי הרמזורים. השופט לא קיבל את הטענה שההודאה נבעה מלחץ מיוחד שהפעיל התובע. בסרטון לא נראה הנתבע רועד, בניגוד לעדות בת זוגו, ולא נראה שהתובע מפעיל עליו לחץ.
בפסק הדין הובהר כי עצם הלחץ הטבעי לאחר תאונה אינו מוכיח שכושר השיפוט של הנתבע השתבש. בית המשפט הבחין בין פרשנות שגויה של השתלשלות האירועים, שיכולה להיות מובנת במצב כזה, לבין דיווח על נתון עובדתי פשוט, המעבר באור אדום. עוד צוין כי בת זוגו של הנתבע שמעה אותו מעדכן את אביו ולא תיקנה אותו או הסתייגה מדבריו, אף שבעדותה בבית המשפט הציגה עמדה נחרצת אחרת. לכן נקבע שהסרטון מטה באופן מובהק את מאזן ההסתברויות לטובת התובע.
המחלוקת השנייה עסקה בגובה הנזק. דו"ח השמאי העריך את הנזקים ב-29,972 שקל, ובהם 11,600 שקל לרכישת שתי דלתות משומשות. אלא שהקבלות שהגיש התובע הראו כי התיקון בפועל עלה כ-18,414 שקל, שמתוכם כ-15,818 שקל עבור יבוא שתי דלתות מחו"ל. הנתבעים טענו כי הפער בין הערכת השמאי לעלות הדלתות שנרכשו מלמד שהתובע לא הקטין את הנזק. בית המשפט דחה טענה זו וקיבל את הסבר התובע כי בשל הייבוא האישי לא ניתן היה להשיג בישראל דלתות מתאימות והוא נאלץ להזמינן מחו"ל.
הפער נבחן גם מול סכום התביעה בגין תיקון הרכב, 26,972 שקל. הקבלות הוגשו במהלך ההליך לבקשת הנתבעים והראו מה שולם בפועל, לפי שער האירו ביום 23 בינואר 2026. בית המשפט קיבל את עלות היבוא המוכחת אף שהייתה גבוהה מן ההערכה לשתי הדלתות בדו"ח השמאי, אך לא העניק לתובע את ההפרש שבין אומדן השמאי לבין התיקון בפועל. כך הופרדה שאלת האחריות המלאה לתאונה מן החובה להוכיח כל רכיב נזק בסכום ממשי.
הדרישה לפיצוי על עוגמת נפש נדחתה, משום שלא הוכחה ובית המשפט קבע שרכיב כזה אינו נפסק כדבר שבשגרה בתביעות מסוג זה. בסופו של דבר נפסקו 18,414 שקל עבור התיקון, 1,500 שקל שכר שמאי ו-709 שקל הפרשי הצמדה וריבית. בשל הפער בין סכום התביעה לעלות התיקון בפועל, לא נפסקו הוצאות משפט וכל צד יישא בהוצאותיו.
מספר התיק: ת"ק 72009-01-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.