בית משפט השלום בפתח תקווה קיבל בחלקה תביעה של חברת שהב-רמט טרום יזום ובניה בע"מ, שהשכירה נכס מסחרי בגבעת שמואל לחברת מחול עכשווי ישראל בע"מ לצורך הפעלת בית ספר למחול. המשכירה ביקשה לחייב את החברה השוכרת ושני מנהליה, שערבו להתחייבויותיה, בחובות שנבעו לטענתה מעזיבה מוקדמת של המושכר. השופטת זהבית חמו קבעה כי השוכרת הביאה את ההסכם לסיום חד צדדי, ללא הסכמה של המשכירה, וחייבה את שלושת הנתבעים יחד ולחוד לשלם 154,440 שקל בגין דמי שכירות. יתר רכיבי התביעה נדחו.
לסכום דמי השכירות שנפסקו הוספו ריבית והפרשי הצמדה מ-1 בספטמבר 2023 ועד מועד פסק הדין. נוסף על כך חויבו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך 7,000 שקל ובשכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל. פסק הדין ניתן ב-26 באוגוסט 2026, לאחר דיון הוכחות ושמיעת עדויות מטעם שני הצדדים.
הסכם השכירות נחתם ב-2 ביוני 2019 לתקופה של חמש שנים. דמי השכירות החודשיים נקבעו על 44 אלף שקל בצירוף מע"מ, והשוכרת התחייבה גם לשאת בארנונה ובדמי הניהול. המשכירה העמידה 400 אלף שקל לצורך הקמת העסק ובינויו. שני מנהלי השוכרת, בני זוג, חתמו כערבים להתחייבויות החברה. זמן קצר לאחר תחילת השכירות פרצה מגפת הקורונה, שפגעה בפעילות בית הספר למחול, ובמקביל חלה הידרדרות במצבם הבריאותי של המנהלים.
בפסק הדין תואר כי המשכירה העניקה לשוכרת הקלות כספיות במשך תקופה ממושכת. בשנת 2020 לא דרשה תשלום דמי שכירות בשל מגבלות הקורונה, ומינואר 2021 ועד אפריל 2023 הוסכמו מדי חודש תשלומים מופחתים בסכומים משתנים. במקביל התנהלו שיחות על אפשרות לסיים את החוזה לפני מועדו. אין מחלוקת שהשוכרת הפסיקה את פעילותה במושכר ביוני 2023, כשנה לפני תום תקופת השכירות, וכי בסוף אוגוסט אותה שנה הגיעה אחת המנהלות כדי לפנות ציוד שנותר במקום, אך המשכירה מנעה את הוצאת מלוא הציוד.
המשכירה טענה כי הייתה מוכנה לשקול סיום מוקדם רק בכפוף להסדרת החובות שהצטברו, אך הנתבעים הודיעו לפתע על עזיבתם ולא תיאמו עמה את הפינוי. בכתב טענותיה תיארה את העזיבה ככזו שנעשתה "כרעם ביום בהיר", וטענה כי הנתבעים לא מצאו שוכר חלופי, שינו את זהות המחזיק בעירייה ללא הסכמתה והעבירו את הפעילות לסניף בסביון. התביעה הועמדה תחילה על 550 אלף שקל לצורכי אגרה, ובהמשך הופחתה ל-250 אלף שקל.
מנגד טענו הנתבעים כי פינוי המושכר נעשה בתיאום מלא ובהסכמה וכי המשכירה מחלה על זכויותיה מכוח ההסכם, תחילה באמצעות הפחתת דמי השכירות ולאחר מכן בהסכמה לסיום השכירות ביוני 2023. לטענתם, המשכירה "הפכה את עורה" ובנתה "נרטיב שקרי" שלפיו היא זכאית לסכומים שעליהם ויתרה. הם טענו גם כי הסניף בסביון פעל עוד לפני הסניף בגבעת שמואל ובמתכונת שונה, וכי דמי הניהול, הארנונה, החשמל והמים שולמו או שלא הוכח שהמשכירה נשאה בהם במקומם.
בית המשפט דחה את גרסת הנתבעים בדבר הסכמה בעל פה לסיום מוקדם. השופטת הפנתה לסעיף בהסכם שלפיו שינוי או ויתור לא יהיו בעלי תוקף אלא אם נעשו במפורש ובכתב ונחתמו בידי הצדדים. לא הוצגה הסכמה כתובה, וגם לא תכתובת מזמן אמת המלמדת על הסיכום הנטען. שתי בנותיהם של המנהלים, שנכחו לפי העדויות בפגישות עם מנכ"ל המשכירה, לא זומנו להעיד. בית המשפט קבע כי הימנעות זו מעיבה על גרסת ההגנה.
גם עדותה של המנהלת לא שכנעה את בית המשפט כי הושגה הסכמה. השופטת ציינה כי המנהלת השתמשה במילים "הודענו שאנחנו עוזבים", אך לא העידה שמנכ"ל המשכירה הסכים למועד. מסרונים שהוצגו בדיון חיזקו, לפי פסק הדין, את המסקנה שמדובר בהודעה חד צדדית. בפסק הדין הודגש ההבדל בין רצונם של הנתבעים לסיים את הפעילות עם תום שנת הלימודים לבין הסכמה מצד המשכירה: "בקשה לחוד והסכמה לחוד".
סוגיית הציוד שנותר במושכר חיזקה אף היא את מסקנת בית המשפט. המנהלת הגיעה לפנותו רק במהלך אוגוסט 2023, באמצעות מפתח שנותר ברשותה. לפי עדות המנהל, הציוד נשאר במקום במהלך חופשת הקיץ משום שלא היה בו צורך עד פתיחת שנת הלימודים החדשה בספטמבר. בית המשפט קבע כי שימוש במושכר לאחסון אינו שולל את זכות המשכירה לדמי שכירות, וכי גם אילו התקבלה גרסת הנתבעים על סיום מוסכם ביוני, היה עליהם לשלם לפחות עד פינוי הציוד בסוף אוגוסט.
לפי החוזה, עזיבה לפני תום התקופה חייבה לכאורה את השוכרת בדמי שכירות עד יוני 2024. בית המשפט מצא כי דמי השכירות ממאי 2023 ועד ספטמבר 2023, תקופה שהוגדרה זמן סביר למציאת שוכר חלופי, הגיעו ל-257,400 שקל. ואולם, המשכירה מיקדה את סיכומיה בחוב עבור יוני עד אוגוסט 2023 בלבד, בסך 154,440 שקל, לאחר שהפחיתה את סכום התביעה. לכן זה הסכום שנפסק.
לצד קבלת רכיב זה, נדחתה דרישת המשכירה לקבל את ההפרשים בגין ההקלות שניתנו מינואר 2021 עד אפריל 2023. בית המשפט העדיף בעניין זה את גרסת הנתבעים. במסמכי ריכוז החובות של המשכירה הופיעו הפחתות ברורות, ללא ציון שמדובר בדחייה זמנית שיש להשלים בעתיד. מנכ"ל המשכירה טען שההקלות הוגדרו כחוב מוקפא ושקיימות הודעות דואר אלקטרוני התומכות בכך, אך הודעות אלה לא צורפו. נקבע כי הפרת ההסכם המאוחרת אינה מאפשרת למשכירה לחזור בה מהסכמות קודמות על הפחתות.
בית המשפט דחה גם דרישה של 90,726 שקל בגין דמי ניהול ומיזוג. המשכירה לא הציגה את ההסכם שלה עם חברת הניהול, ראיות לכך ששילמה את חוב השוכרת או המחאת זכות המאפשרת לה לתבוע בשם חברת הניהול. השופטת הבהירה כי חשבוניות אינן מוכיחות תשלום בפועל. גם הדרישה ל-22,950 שקל בגין ארנונה לחודשים יוני עד אוגוסט נדחתה, משום שלא הוצגו אסמכתאות לתשלום הסכום בידי המשכירה או לגובה החיוב.
דרישה נוספת, להשבת 80 אלף שקל מתוך 400 אלף השקלים שהועמדו להקמת העסק, הועלתה רק בסיכומי המשכירה. בית המשפט קיבל את התנגדות הנתבעים וקבע שמדובר בהרחבת חזית, שכן הסעד לא נכלל בכתב התביעה או בתחשיב שצורף אליו. גם לגופו של עניין לא צורפו אסמכתאות המוכיחות כי מלוא סכום ההשקעה שולם לקבלני משנה.
הנתבעים ביקשו להביא בחשבון ערבות בנקאית שהמשכירה חילטה. בית המשפט לא ביצע קיזוז, בין היתר משום שהמשכירה טענה שהחילוט נגע לחובות אחרים שלא נכללו בתביעה, ומשום שהסכום שנפסק נמוך מהחוב שבית המשפט מצא לפי ההסכם. אשר לציוד האישי, הגביעים והתעודות שנותרו במושכר, לא ניתן צו משום שהנושא לא נכלל כסעד בכתבי הטענות. פסק הדין הסתיים בקבלת התביעה בחלקה ובחיוב הנתבעים בדמי השכירות, בהוצאות ובשכר הטרחה. מספר התיק: ת"א 56516-12-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.