בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל תביעת פינוי של אגודה חקלאית נגד חברה בפירוק שפעלה שנים במקרקעין שלה, וקבע כי הליך חדלות הפירעון אינו יכול להחיות חוזה שכירות שכבר בוטל כדין חודשים קודם לכן. השופט הבכיר חגי ברנר תיאר את אובדן הזכויות בקרקע ובמפעל כתוצאה קשה לנושי החברה, אך מתח ביקורת על הנהלתה שלא פנתה בזמן להגנת בית המשפט. בפסק הדין נכתב כי אילו החברה פעלה מוקדם יותר, "ייתכן שניתן היה להציל את ההסכם מפני ביטול".
התביעה הוגשה בידי "בצרון מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" נגד "רומאל מפעלי מתכת בע"מ", הנתונה בפירוק. המחלוקת עסקה בחטיבת קרקע של כ־4,061 מ"ר באזור התעשייה כנות, שבה הקימה רומאל מפעל לייצור מתכות. האגודה החזיקה בזכויות במקרקעין מכוח הסכם עם רשות מקרקעי ישראל, ובשנת 2003 השכירה אותם לחברה בחכירת משנה שנועדה להסתיים באפריל 2027. בהליך חדלות הפירעון נכללה גם "רומאל טכנולוגיות בנייה בע"מ", אך דרישת הפינוי התמקדה בזכויותיה של חברת מפעלי המתכת.
היחסים החוזיים התמשכו שנים. בשנת 2014 פנתה החברה לבית משפט השלום ברחובות בבקשה להצהיר כי היא רשאית להשכיר חלקים מהקרקע בשכירות משנה. ההליך הסתיים בשנת 2015 בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והתיר השכרת משנה לפי תנאיו. אולם בשנת 2025 חדלה החברה לשלם דמי שכירות. באוגוסט פנה מזכיר האגודה לאחד מבעלי השליטה בדרישה לשלם חוב של ארבעה חודשים, בספטמבר נשלחה התראה נוספת וב־21 בספטמבר הודיעה האגודה על ביטול הסכם השכירות ודרשה לפנות את הקרקע.
בנובמבר 2025 הגישה האגודה תביעת פינוי. כעבור כחודש ביקש עובד לשעבר של החברה לפתוח נגדה בהליכי חדלות פירעון, ובפברואר 2026 ניתן צו לפתיחת הליכים במסלול פירוק. בהמשך מונה נאמן לחברות, ותביעת הפינוי הועברה להתברר במסגרת תיק חדלות הפירעון. בכך נוצר המתח המרכזי: מבחינת האגודה, הסכם השכירות חדל להתקיים עוד לפני צו הפירוק; מבחינת הנאמן, המשך השכירות יכול היה לשמר נכס בעל ערך עבור קופת הנשייה.
האגודה טענה כי רומאל לא שילמה במשך חודשים את דמי השכירות, שהיו לדבריה כ־14 אלף שקל בחודש בתוספת מע"מ, והפרה הפרה יסודית של ההסכם. עוד נטען שלא שילמה מראש כנדרש, לא מסרה תחשיבים ופרטים על שוכרי משנה ולא קיימה חיובים נוספים. לשיטתה, ניתנו לחברה הזדמנויות לתקן את ההפרה, אך לאחר הביטול היא המשיכה להחזיק בקרקע ללא זכות. האגודה הכחישה שפעלה כדי לנצל את מצבה הכלכלי של החברה.
הנאמן לא חלק על כך שדמי השכירות לא שולמו מחודש מאי 2025, אך טען שחוב השכירות עד הביטול עמד על כ־70 אלף שקל בלבד ביחס לערכו של ההסכם כולו. לדבריו, מדובר בהתקשרות ארוכת שנים להחזקת מפעל, ולא כל פיגור בתשלום מצדיק את ביטולה. הנאמן הדגיש בטיעוניו כי "דמי השכירות לעתיד שולמו כבר באמצעות הנאמן". הוא ציין שדמי השכירות מאז פתיחת הליכי חדלות הפירעון שולמו מתוך קופת הנשייה וטען שניתן היה לרפא את ההפרה בלי לפנות את המפעל ולפגוע בנושים.
בפי הנאמן היו גם טענות להתנהלות חסרת תום לב מצד האגודה. הוא טען שלא ניתנה ארכה מספקת לתיקון ההפרה, שהאגודה סירבה להצעות להסדרה לאחר שמונה הנאמן ושביטול ההסכם יאפשר לה לקבל לידיה את המפעל והמחוברים לקרקע על חשבון השקעות החברה ונושיה. עוד הסתמך על נספח שלטענתו העניק לחברה אפשרות להארכת תקופת השכירות לשנים נוספות, ועל תניית בוררות שנכללה בהסדר הפשרה הקודם. האגודה דחתה את הטענות והדגישה כי לא חלה עליה חובה לנהל מחדש משא ומתן על חוזה שכבר בוטל.
בית המשפט בחן את הסכם השכירות ואת רצף ההתראות והגיע למסקנה שהאגודה ביטלה אותו כדין. השופט לא קיבל את ההנחה שפיגור של חודשים רבים בדמי שכירות הוא הפרה שולית בהסכם מן הסוג הזה. גם תשלום דמי שכירות בידי הנאמן לאחר שניתן צו הפירוק לא יכול היה, כשלעצמו, להחזיר לתוקף חוזה שכבר הסתיים. ביחס לטענות על התנהלות האגודה קבע שלא הוכח חוסר תום לב שיש בו כדי לשלול את הביטול, ושאין לזקוף לחובתה את סירובה להצעות שהועלו חודשים לאחר מכן.
הטענה לזכות הארכת השכירות נדחתה מטעם ממוקד. השופט לא הכריע אם הנספח הנטען מעניק אופציה להארכת חוזה או רק זכות סירוב ראשונה: גם אילו הייתה לחברה אופציה, לא ניתן היה לממשה לאחר שההסכם פקע כדין, בעוד התקופה המקורית אמורה הייתה להימשך עד 2027. גם תניית הבוררות שבהסדר משנת 2015 לא סייעה לנאמן, משום שנועדה להסדיר מחלוקות על הסכמה להשכרת משנה, ולא סכסוכים על ביטול חוזה ופינוי הקרקע.
חלק מרכזי בפסק הדין הוקדש להוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. הנאמן ביקש להסתמך על מנגנונים המאפשרים בנסיבות מסוימות להמשיך חוזים קיימים, להמחות זכויות וחבויות, ואף להחיל הוראות מסוימות על חוזה שבוטל זמן קצר לפני פתיחת ההליכים. השופט הסביר שהוראות אלה נועדו לתאגיד שבית המשפט הורה על הפעלתו, ולא לתאגיד שניתן לגביו צו פירוק, כפי שקרה לרומאל. נכון למועד פסק הדין טרם אושרה תוכנית השיקום שהנאמן ביקש לקדם, והחברה נותרה בפירוק.
השופט הוסיף כי גם אילו ניתן היה לשנות את מסלול ההליך להפעלה, היה מכשול נוסף. סעיף 76 לחוק מתייחס לחוזה שבוטל "בסמוך" לצו פתיחת ההליכים. במקרה הנוכחי חלפו כארבעה חודשים וחצי בין ביטול השכירות בספטמבר 2025 לבין הצו שניתן בפברואר 2026. לפי הנמקת בית המשפט פרק זמן כזה אינו עומד בדרישה, בהתחשב גם בהסתמכות האגודה על ביטול החוזה. לכן אין בהוראות החוק שהזכיר הנאמן בסיס להחיות את זכויות השכירות במקרה המסוים.
לתוצאה היו גם השלכות על המבנים והציוד המחובר למקרקעין. בהסכם השכירות נקבע כי במקרה של ביטול כדין בשל הפרת השוכר, המחוברים בקרקע יהיו לרכוש האגודה, לעומת הסדר שונה אם ההתקשרות תסתיים בהסכמת הצדדים. הנאמן הציג זאת כניסיון של האגודה לזכות במפעל; השופט דחה את הטענה שמדובר בהתעשרות שלא כדין, וראה בכך מימוש של הוראה חוזית מפורשת. ההכרעה אינה מתעלמת מן הנזק הכלכלי, אלא מעמידה אותו מול הזכויות שנקבעו בהסכם.
דווקא בשלב זה של פסק הדין הפנה השופט את הביקורת להנהלת החברה. לדבריו, הזכות בקרקע הייתה אחד מנכסיה העיקריים של רומאל, ואובדנה פוגע בקופת הנשייה. עם זאת, הוא קבע שמי שגרמו לתוצאה היו "קברניטי החברה, שלא השכילו ליזום פנייה לבית המשפט מיד לאחר שהחברה נקלעה למצב של חדלות פירעון". הוא הזכיר שהחברה חדלה לשלם שכירות כבר במאי 2025, ואילו הבקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון הוגשה רק בדצמבר בידי עובד ששכרו לא שולם, ולא ביוזמת החברה עצמה.
בית המשפט קיבל את תביעת האגודה, הורה על פינוי המקרקעין כמבוקש וחייב את קופת הנשייה בהוצאות בסך 12 אלף שקל. בפסק הדין נותרה גם ההבחנה בין תוצאה קשה לנושים לבין עילה משפטית להתערב בחוזה שכירות שבוטל: העובדה שהמשך ההחזקה היה עשוי להועיל לנושים לא הספיקה כדי להקנות לחברה מחדש זכות שהסתיימה.
חדל"ת 62461-12-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.