טענת הקורונה לא הספיקה לחברת הבנייה להצדיק איחור במסירת דירה באלקנה. בית משפט השלום בכפר סבא קבע כי משהב חברה לשכון בנין ופתוח בע"מ לא הוכיחה שמשבר הקורונה מנע ממנה באופן אובייקטיבי למסור את הדירה במועד. אף שהכיר בדחייה מוסכמת של מועד המסירה ב־45 ימים וקיבל טענת קיזוז בשל איחור בתשלום מצד הרוכשים, השופט איתי רגב חייב את החברה לשלם להם 24,066 שקל בגין האיחור, וכן פיצויים משמעותיים בגין ליקויי הבנייה, דיור חלופי ועוגמת נפש.
בני זוג רכשו בשנת 2018 דירת חמישה חדרים בפרויקט משכנות אלקנה ביישוב אלקנה תמורת 1,401,709 שקל. מועד המסירה המקורי נקבע לאפריל 2020, אך בעקבות שינויים שהוזמנו בדירה טענה החברה שהוסכם לדחות את המועד ל־15 ביוני 2020. הדירה נמסרה בפועל רק ב־1 בנובמבר אותה שנה. בני הזוג חלקו על הדחייה המוסכמת ודרשו פיצוי מלא עבור שישה חודשי איחור, לצד תשלום בגין ליקויים, רטיבות ונזקים נוספים.
לצד שאלת הזמן התפתחה גם מחלוקת נפרדת על מצב הדירה שנמסרה. כבר בעת קבלת המפתח נרשמו ליקויים בפרוטוקול המסירה, ולמחרת הזמינו הרוכשים בדיקה הנדסית. בהמשך, לאחר התראות וחוות דעת נוספת מטעמם, מונה בהסכמת הצדדים מומחה של בית המשפט. חוות דעתו משנת 2024 הפכה לבסיס העיקרי לקביעת עלויות התיקון. הסכסוך לא עסק אפוא באיחור בלבד: הרוכשים טענו שנאלצו להמשיך להתגורר בדירה פגומה גם לאחר שהסתיימה ההמתנה למסירתה.
התביעה הוגשה באוגוסט 2022 והועמדה על 439,839 שקל. החברה הכחישה חלק מהליקויים וטענה כי "מועד המסירה החוזי נדחה בהסכמה ב-45 ימים". עוד העלתה טענות ביחס למסירה: השינויים שהזמינו הרוכשים הביאו לדחיית מועד המסירה, ומשבר הקורונה והעיכוב בתשלומי התמורה גרמו לאיחור או הצדיקו אותו. הרוכשים השיבו כי המסירה הייתה מאוחרת משמעותית וכי לא הוכחה הצדקה כלשהי לאיחור מעבר למועד המקורי.
בית המשפט הכיר בתוקף ההסכמה לדחייה של 45 ימים, ולכן בחן את האיחור החל מ־15 ביוני 2020. אלא שלגבי הקורונה מצא כי החברה, כלשון פסק הדין, "לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש" לכך שהמגפה מנעה את מסירת הדירה במועד. בפסק הדין צוין כי היא לא הוכיחה שהעיכוב נבע מנסיבות אובייקטיביות הקשורות למשבר, ולא היה די בהעלאת הטענה הכללית. לפיכך נקבע שהרוכשים זכאים לפיצוי הקבוע בחוק המכר (דירות) עבור תקופת איחור של ארבעה חודשים וחצי.
החברה ניסתה לבסס גם את הטענה שהדירה כבר הייתה מוכנה למסירה בספטמבר 2020, לפני המועד שבו קיבלו הרוכשים את החזקה. היא הצביעה על כך שהתשלום השישי בסך 108,258 שקל שולם רק ב־28 באוקטובר, במקום בסוף פברואר. בית המשפט הפריד בין הוכחת חיוב בריבית פיגורים בגין אותו תשלום, שאותה קיבל, לבין הוכחת פטור מפיצוי בשל האיחור במסירה, שלא התקבלה. הוא לא ראה בטענה בדבר תקופת הקורונה תחליף לראיות הקושרות בין ההגבלות לבין המועד שבו אפשר היה להשלים את הדירה ולמסרה.
גם סכום הפיצוי לא חושב לפי דרישת הרוכשים. הם הסתמכו על דמי שכירות של 5,800 שקל לחודש, אולם חוזה השכירות שביקשו לצרף לא נותר בחומר הראיות הקביל. השופט הסתמך על חוות הדעת השמאית שהייתה בתיק, שלפיה דמי השכירות הראויים הם 4,425 שקל בחודש. על בסיס מכפיל של פי אחד וחצי נקבע פיצוי של 29,869 שקל, ומתוכו קוזזו 5,803 שקל בגין ריבית פיגורים שהחברה הוכיחה כי הגיעה לה בשל עיכוב בתשלום השישי. הסכום נטו בגין האיחור הועמד על 24,066 שקל.
הנדבך השני בתביעה היה מצב הדירה עצמה. לאחר מסירת המפתח פנו הרוכשים לבדיקה הנדסית, ובהמשך התלוננו על רטיבות וליקויים. מומחה שמונה בהסכמת הצדדים מטעם בית המשפט, המהנדס ושמאי המקרקעין שמינה בית המשפט, העריך את עלות תיקונם ב־94,920 שקל בתוספת מע"מ, וציין כי העבודות יחייבו פינוי של הדירה לעשרה ימים. חוות דעתו עמדה במוקד ההכרעה המקצועית.
בחוות הדעת נמצאו גם ליקויים בעלי משמעות שימושית ובטיחותית, ולא רק פגמים בגימור. אחד מהם היה כנף דלת הממ״ד, שבמצב פתוח בלטה למסדרון וחסמה חלק מן המעבר; המומחה העריך את תיקונה ב־8,000 שקל. המומחה קבע כי עבודות התיקון הכוללות יחייבו פינוי לעשרה ימים, ממצא שהיה חשוב להכרעה בשאלת הדיור החלופי. החברה חלקה על היקף הליקויים וטענה שחלקם אינם מהותיים, אולם השופט העניק משקל מכריע לחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט.
משהב ביקשה להגן על זכותה לבצע את התיקונים בעצמה, אולם בית המשפט קבע שהחברה איבדה אותה בעקבות ניסיונות תיקון כושלים וסחבת ממושכת. כתוצאה מכך הוענק לרוכשים פיצוי כספי על פי עלות התיקונים שקבע המומחה, כדי שיוכלו להזמין את העבודות באמצעות קבלן מטעמם. לעומת זאת, נדחתה הדרישה לפיצוי נוסף בסך 45 אלף שקל עבור עבודות במרפסת של שכן, משום שלא הוכחו במידה מספקת הצורך והאחריות לעבודות הנוספות.
המחלוקת על זכות התיקון המחישה את העימות בין הצדדים אחרי המסירה. החברה סברה שהרוכשים מנעו מאנשיה גישה נאותה לדירה ולכן אין לשלול ממנה את האפשרות לתקן בעצמה. הרוכשים תיארו ניסיונות תיקון לא מוצלחים וחוסר אמון שנמשך לאורך זמן. לאחר בחינת התנהלות הצדדים סבר בית המשפט שהמשך חיובם של הרוכשים להסתמך על החברה לביצוע תיקונים אינו מתאים בנסיבות שנוצרו. עם זאת, הוא לא קיבל כל סכום נוסף שביקשו: העלות הנוספת של מרפסת השכן הותנתה גם בשאלת מציאת אריחים חלופיים, והצורך לחייב בגינה לא הוכח כנדרש.
בעניין הדיור החלופי דרשו הרוכשים סכום גבוה בגין שהייה בבית מלון, אך הצעת המחיר שהוגשה בשלב הסיכומים הוצאה מחומר הראיות. בית המשפט העמיד את הפיצוי על 2,000 שקל, לפי אומדן הנשען על עלות השכירות ועל מסגרת התביעה המקורית. עוד נפסקו 15 אלף שקל בגין עוגמת נפש עקב מגורים ממושכים בדירה שבה נמצאו רטיבות ועובש, וכן החזר של 565 שקל בגין חשבון חשמל. תביעת הרוכשים לפיצוי ללא הוכחת נזק, כמו גם דרישה בגין הפסד ימי עבודה שלא נתמכה בראיות קבילות, נדחו.
להליך היה גם היבט ראייתי משמעותי: הצדדים הסכימו לקבל פסק דין על בסיס סיכומים בכתב, ללא חקירות עדים. מסמכים חדשים שצירפו הרוכשים בסיכומיהם, לרבות הצעת מחיר למלון ותצהיר שכן, הוצאו מן התיק בהחלטה מוקדמת. השופט הדגיש כי אין לבסס את ההכרעה על ראיות שלא הוגשו כדין, והבחנה זו השפיעה על כמה מראשי הנזק.
ההסכמה הדיונית שלא לחקור עדים חייבה את שני הצדדים להסתמך על החומר שהוגש כדין עד לשלב הסיכומים. התובעים ניסו להרחיב במסגרת סיכומיהם חלק מדרישותיהם, לרבות עלות המלון וטענות הנוגעות לבת משפחה, אך בית המשפט מנע שימוש במסמכים חדשים ובטענות שחרגו מכתב התביעה. כתוצאה מכך נדחו גם הדרישות לפיצוי בגין ימי עבודה ללא ראיות מתאימות ולפיצוי נוסף ללא הוכחת נזק. הבחירה להכריע ללא חקירות לא הפכה את הנטל הראייתי להקל יותר.
בסיכום חויבה משהב לשלם 24,066 שקל בגין האיחור, 94,920 שקל בתוספת מע"מ בגין ליקויי הבנייה, 2,000 שקל לדיור חלופי, 15 אלף שקל בגין עוגמת נפש ו־565 שקל בגין חשמל. לסכומים נקבעה ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה. בנוסף הוטלו עליה החזרים בגין חוות דעת ובדיקות מקצועיות, שכר טרחת עורכי דין בסך 16 אלף שקל והחזר אגרה. ת"א 25667-08-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.