בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו הרשיע את חברת פבר בע"מ בהפעלת בית מלון ללא רישיון עסק ובניגוד לצו סגירה שיפוטי, אך ביטל את כתב האישום נגד מנהל החברה מחמת הגנה מן הצדק. השופטת נגה בליקשטיין שחורי קבעה שהוכחו יסודות העבירה גם ביחס למנהל, שהיה נושא משרה פעיל ומעורב, אולם העירייה לא הסבירה מדוע העמידה לדין דווקא אותו ולא שני דירקטורים אחרים באותה חברה.
כתב האישום עסק במלון בשטח של כ-888 מ"ר בתל אביב, הכולל 29 חדרים ובר שבו הוגשו משקאות משכרים. לפי האישום, העסק פעל בלי רישיון או היתר זמני, אף שצו שיפוטי משנת 2017 אסר להפעילו ללא רישיון. בביקורת שנערכה ביולי 2022 נמצאו במקום קבלה, אזור ישיבה, בר, ארבעה עובדים וכ-40 לקוחות. החברה לא חלקה על כך שהעסק היה טעון רישוי ופעל במועד הביקורת.
המדינה ביקשה להרשיע את החברה ואת מנהלה בעבירת הפעלת עסק ללא רישיון, ואת החברה גם באי קיום צו. לטענתה, הסירובים שניתנו לבקשת הרישוי לא היו טכניים אלא נבעו מליקויים מהותיים, ובהם אי התאמה לתוכנית המאושרת וחסמים תכנוניים. בסיכומיה טענה כי "אין מדובר בכשל טכני או במעידה חד פעמית אלא בהתנהלות מודעת, שיטתית ומתמשכת", שבמסגרתה הועדף האינטרס הכלכלי על שלטון החוק.
הנאשמים טענו כי מאז רכישת המלון נעשו מאמצים כבירים להשיג רישיון ולהסיר חסמים תכנוניים. המבנה היה רעוע ומיועד לשימור, והושקעו בשיפוצו, לפי עדות המנהל, כ-30 מיליון שקל. הם תיארו את מצבם כ"מערבולת משפטית חסרת מוצא" וטענו שנאלצו לנהל הליכים רבים מול רשויות ובתי משפט. לדבריהם, חלק מצווי ההריסה בוטלו וההתקדמות ברישוי נבלמה שוב ושוב בשל דרישות הרשות.
מנהל החברה אישר שידע כי נדרש רישיון וכי המלון פעל ביולי 2022 בלי רישיון. הוא טען שהשיפוץ היה כה מקיף עד שמדובר למעשה במלון חדש, ולכן סבר שצו הסגירה הישן אינו חל. ביחס לצו אמר בעדותו: "אני לא עניין אותי הצו סגירה", והסביר כי השקיע סכומים גדולים ופעל באמצעות יועצים, מהנדסים ואדריכלים. הוא העלה גם טענות חמורות לשחיתות בעירייה ולהשפעה של בעל מקרקעין סמוך, אך טענות אלה לא הוכרעו כעובדות.
בית המשפט דחה את הטענה שהשיפוץ ביטל את הצו. נקבע שמדובר באותה כתובת ובאותו סוג עסק, והצו נותר בתוקף כל עוד לא בוטל או עוכב. החברה לא כפרה בכך שהצו נמסר לה. לכן הורשעה בעבירת אי קיום צו לצד הפעלת העסק ללא רישיון. שלב העונש בעניינה טרם התקיים במועד הכרעת הדין.
גם הטענה שמאמצי ההסדרה פוטרים מאחריות נדחתה. בית המשפט נתן אמון בעדות המנהל על ההשקעות והקשיים, וקבע שהנאשמים ניסו באופן אותנטי וממשי לקדם את הרישיון. אולם הדרך להימנע מהעבירה הייתה להמתין ולא להפעיל את העסק עד לקבלת רישיון, או לפנות לערכאה המתאימה נגד החלטות הרשות. הפעלת המלון מתוך אמונה שהרשות טועה הוגדרה עשיית דין עצמי.
העבירה של הפעלת עסק ללא רישיון היא עבירת אחריות קפידה. כדי להימנע מאחריות היה על הנאשמים להראות שפעלו ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשו כל שניתן למנוע את העבירה. נקבע שהם ידעו על הסירובים ועל היעדר הרישיון. העובדה שהמלון פעל תקופה ממושכת, ושאפילו לא התבקש עיכוב ביצוע של צו הסגירה, מנעה קביעה שעשו כל שניתן.
השופטת קבעה שהמנהל היה נושא משרה לפי חוק רישוי עסקים. הוא היה בעל מניות, דירקטור, יושב ראש הדירקטוריון ומורשה חתימה, והיה מעורב ברכישה, בשיפוץ ובהליכי ההסדרה. לכן נדחתה טענתו כי הוא איש עסקים המחזיק במלונות רבים ואינו מנהל את המלון ביום יום. מבחינה ראייתית, נקבע שאחריותו לעבירת הרישוי הוכחה.
בית המשפט דחה גם את טענת המנהל שלא ניתנה לו הזדמנות למסור גרסה לפני כתב האישום. ההזמנה נשלחה לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין, ודואר ישראל דיווח שהיא נמסרה. הוא לא הציג אסמכתה לכך שגר במקום אחר, והזמנה אחרת בתיק נמסרה באותה כתובת. נקבע שהרשות אינה חייבת לחפש כתובות נוספות לאחר שהמכתב נשלח כדין והתקבל אישור מסירה.
טענה אחרת לאכיפה בררנית, בהשוואה לעסקים סמוכים, נדחתה. העסק שאליו ביקשו הנאשמים להשוות היה קטן יותר, מסוג שונה, ללא צו סגירה קודם, ובהמשך קיבל רישיון. בית המשפט קבע שאין מדובר בקבוצת שוויון. גם מסמך שהציגה העירייה על אכיפת רישוי עסקים באזור הצביע, לפי ההכרעה, על מדיניות זהירה ועקבית ולא על אפליה נגד המלון.
התוצאה השתנתה כאשר נבחנה האכיפה בין נושאי המשרה באותה חברה. במסמך רשם החברות הופיעו לצד המנהל שני דירקטורים נוספים. נגד אחד מהם הוגש כתב אישום אך הוא נמחק, ונגד האחרת לא הוגש כתב אישום. המדינה הוכיחה שהמנהל היה פעיל, אך לא הביאה ראיות או טיעון המסבירים מדוע חלקו היה שונה במידה שהצדיקה להעמיד לדין רק אותו.
העירייה ניסתה לקשור את ההבחנה לכך ששמו של המנהל הופיע בבקשה לרישיון העסק. ואולם הבקשה הוגשה בידי אדם אחר ולא נשאה את חתימתו, ולא הוצג מנגנון המוודא שאדם הרשום כמבקש אכן הסכים לכך. בית המשפט הוסיף כי העמדת מי ששמו מופיע בבקשת רישוי לדין, בעוד אחרים שנמנעו מרישום אינם נאכפים, יוצרת תמריץ שלילי להסדרה ולשיתוף פעולה עם הרשות.
בסופו של הדיון נקבע שהפער באכיפה בין בעלי תפקיד זהים הוא פגם משמעותי היורד לשורש העניין. מאחר שהמדינה לא נתנה הסבר ענייני ומבוסס להבחנה, לא היה די בהקלה עתידית בעונש. כתב האישום נגד המנהל בוטל בעילה של הגנה מן הצדק, בעוד הרשעת החברה נותרה על כנה. ההכרעה האישית ניתנה אפוא מטעמי צדק והגינות באכיפה. מספר התיק: רע"ס 55140-01-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.