בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, חייב את משטרת ישראל ותחנת משגב לשלם 7,500 שקל הוצאות לבעל מזנון ובית קפה בסח'נין. העתירה שהגיש נגד צו לסגירת העסק נמחקה לאחר שהמשטרה קיצרה את תקופת הצו, אך בית המשפט קבע כי המשטרה גררה אותו להליך המשפטי משום שלא אפשרה לו להשמיע את טענותיו, לא לפני מתן הצו ולא בשימוע מאוחר לאחר הוצאתו.
צו הסגירה הוצא בסוף יולי 2026 בידי מפקד תחנת משגב מכוח סעיף 78 לפקודת המשטרה. הוא הורה לסגור את מזנון ובית האוכל BREAK למשך 30 יום. לפי הצו, בשבוע שקדם להוצאתו אירעו כמה אירועי אלימות על רקע סכסוך פלילי בין שתי משפחות, ובלילה שלפני מתן הצו הושלך רימון רסס לעבר בית העסק ונגרם נזק לרכוש.
בצו נכתב כי לפי מידע מודיעיני שלא ניתן לפרט, לבעל המקום או לבני משפחתו יש קשר לסכסוך וכי קיים חשש ממשי להמשך שימוש באמצעי לחימה ובנשק חם כלפי המקום, לרבות סיכון לעובדים ולאזרחים שאינם מודעים לסכסוך. המשטרה לא ערכה לבעל העסק שימוע לפני הוצאת הצו. במסמך עצמו הוסבר כי הצו ניתן לפני שימוע בשל הדחיפות ובשל חומר מודיעיני שלא ניתן לפרטו.
בעל העסק והמזנון הגישו באוגוסט עתירה לביטול הצו וביקשו גם צו ביניים. הם טענו כי בעל העסק ובני ביתו לא זומנו לחקירה, לא קיבלו מידע או הסבר על הסיבות להוצאת הצו, ופנייה שהופנתה למשטרה בבקשה לביטולו לא נענתה. לבקשה לא צורף מסמך המעיד על אותה פנייה. העותרים תיארו את הסגירה כ"גזר דין מוות לעסק" וטענו שהיא פוגעת בפרנסת הבעלים והעובדים.
בית המשפט קבע דיון וביקש את תשובת המשטרה. בתגובה הודיעה המשטרה כי בשל נסיבות חדשות שהתבררו הוחלט לקצר את תקופת הצו, כך שיפקע כבר באותו יום. העותרים הסכימו למחוק את העתירה מאחר שהסעד המעשי התייתר, אך עמדו על דרישתם להוצאות. הדיון עבר אפוא מן השאלה אם יש לבטל את צו הסגירה לשאלה מי צריך לשאת בעלות ההליך שנפתח.
בעל העסק טען שהעתירה הייתה מוצדקת, משום שהמשטרה לא נתנה לו שום הזדמנות להשמיע את טענותיו ולא השיבה לפניותיו. לדבריו, רק שינוי עמדתה וקיצור התקופה הביאו למחיקת העתירה. המשטרה התנגדה לחיוב בהוצאות וטענה כי הצו הוצא כדין על בסיס ראיות שעמדו במבחני הראיה המינהלית וכי הוא נועד להגן על שלום הציבור.
המשטרה הוסיפה שקיצור הצו נעשה בעקבות שינוי נסיבות ומידע מודיעיני עדכני, ולא בשל הגשת העתירה. היא הפנתה לכך שבצו עצמו נאמר שאם הנסיבות ישתנו ויתקבלו נתונים חדשים, יהיה אפשר לבטלו, לקצרו או לשנותו. עם זאת, כפי שציין בית המשפט, בתשובתה לא ניתן הסבר מדוע לא הוענקה לבעל העסק זכות טיעון לפני הצו או סמוך לאחריו.
בית המשפט עמד על הכלל במשפט המינהלי שלפיו לפני שרשות מקבלת החלטה הפוגעת באזרח עליה לאפשר לו להעלות את טענותיו. זכות הטיעון ניתנת בדרך כלל מראש, משום ששימוע מאוחר עלול להיערך לאחר שכבר נגרם נזק, להיות פחות יעיל או להיתקל ברשות שכבר התקבעה בעמדתה. עם זאת, בפסיקה הוכרה האפשרות לשימוע מאוחר במקרים חריגים, ובלבד שהרשות מוכנה לשקול מחדש את החלטתה ואת כל השיקולים הרלוונטיים.
במקרה הנדון קבע בית המשפט שאירוע של השלכת רימון עשוי להצביע על חשש לשלום הציבור ולהצדיק צו סגירה, במיוחד אם קיימת תשתית ראייתית הקושרת את בעל העסק לאירוע. השופט אף היה מוכן להניח כי דחיפות העניין והרצון למנוע המשך אלימות ופגיעה בציבור הצדיקו הוצאת צו מיידי לפני שימוע. ההחלטה על ההוצאות לא קבעה אפוא שהצו עצמו היה חסר בסיס.
הפגם נמצא במה שקרה לאחר ההוצאה המיידית. בית המשפט קבע שלא ברור מדוע המשטרה לא קבעה מועד דחוף ככל האפשר לשימוע מאוחר. שימוע כזה נדרש לא רק כדי לבחון את המידע והחשש הביטחוני, אלא גם כדי להבין את משמעות הסגירה לעסק ולעובדיו, לברר את הנזק הצפוי ולאזן בין ההגנה על הציבור לבין הפגיעה בבעל העסק. גם לאחר שלטענתו פנה למשטרה, לא ניתנה לו אפשרות להציג את גרסתו.
בית המשפט ציין שהמידע המודיעיני שעליו התבסס צו הסגירה לא הוגש לעיונו, ולכן לא היה אפשר לקבוע אם הוא הספיק לביסוס החשש בעת מתן הצו. גם המידע שלטענת המשטרה הוביל לקיצור התקופה לא הוצג, ולכן לא היה אפשר לדעת אם ההחלטה השתנתה בשל מידע חדש או בעקבות העתירה. בנסיבות אלה נקבע שהיעדר השימוע הוא שהצריך את הפנייה לבית המשפט.
בית המשפט הבהיר שהוצאות משפט אינן פיצוי על נזק שנגרם לעסק, אם נגרם. הסכום נועד לכסות את עלות ההליך שנדרש בשל היעדר זכות הטיעון. בקביעתו ניתן משקל גם לכך שהעתירה התייתרה ימים ספורים לאחר הגשתה ולכך שלא נערך דיון לגופה. התוצאה הייתה חיוב המשטרה ותחנת משגב בהוצאות כוללות של 7,500 שקל.
ההכרעה ניתנה בבקשה להוצאות לאחר מחיקת העתירה, ולא בעתירה עצמה. לכן בית המשפט לא קבע אם בעל העסק או בני משפחתו קשורים לסכסוך, אם המידע המודיעיני היה נכון או אם היה מקום לבטל את הצו במועד שבו הוצא. הקביעה הייתה דיונית ומינהלית: גם כאשר רשות פועלת בדחיפות ובתום לב כדי להגן על הציבור, עליה ליצור בהקדם הזדמנות אמיתית לנפגע להסביר את עמדתו.
העובדה שהצו קוצר לא ריפאה כשלעצמה את הפגם לעניין ההוצאות. עד שהמשטרה שינתה את משך הסגירה כבר נדרשו העותרים להגיש עתירה ובקשה לצו ביניים. מאחר שלא קיבלו מסלול להשמעת טענותיהם מחוץ לבית המשפט, נקבע שקיים קשר בין מחדל השימוע לבין עצם פתיחת ההליך. מספר התיק: עת"מ 29122-08-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.