בית משפט השלום בירושלים חייב בעלי נכס ואת מי שניהל אותו להשיב לשוכר לשעבר 39,500 שקל ששילם עבור חובות ארנונה ומים שנצברו לאחר שעזב את המושכר. השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה קבעה כי הנתבעים ידעו שהשוכר פינה את החנות, אך לא דאגו לרשום את המחזיק הנכון ולא טיפלו בחובות גם לאחר שנפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל והוטלו עיקולים. נוסף על ההשבה נפסקו לשוכר 12 אלף שקל בגין עוגמת נפש ו-12,980 שקל עבור הטיפול המשפטי בתיקי ההוצאה לפועל.
צריכים עו"ד?
התובע שכר נכס ברחוב שרעבי 10 בירושלים והפעיל בו חנות בגדים משנת 2014 ועד סוף 2019. שניים מהנתבעים היו בעלי המושכר, והנתבע השלישי ניהל אותו מטעמם: הוא חתם על הסכמי השכירות, קבע וגבה את דמי השכירות וטיפל בשיפוצים ובתשלומי החובה. התובע פינה את החנות בהסכמת הצדדים לאחר שחיסל את העסק, אך ברישומי עיריית ירושלים וחברת הגיחון נותר רשום כמחזיק.
לטענת התובע, בסמוך לפינוי הוא שלח בפקס הודעות על חילופי מחזיקים לעירייה ולחברת המים, אך הן לא נקלטו בשל כשל טכני או מנהלי שלא היה ידוע לו. חשבונות הארנונה והמים המשיכו להירשם על שמו. הוא טען כי בכל פעם שקיבל הודעה על חוב פנה למנהל הנכס, וזה הבטיח שהעניין מטופל באמצעות עורך דין, לצורך שינוי סיווג הנכס למגורים וקבלת פטור בגין נכס ריק בשיפוצים.
בתביעה דרש השוכר 155,500 שקל. הוא סיפר: "המשכתי לקבל הודעות ארנונה ומיד בכל הודעה שקיבלתי התקשרתי", ובהמשך העיד כי מנהל הנכס אמר לו שיש עורך דין שיטפל בנושא. לדבריו, ההבטחות לא הובילו להסדרת החובות. בינואר ובנובמבר 2023 נפתחו נגדו שני תיקי הוצאה לפועל: אחד בגין חוב מים לתקופה שבין ינואר 2021 למאי 2022, ואחד בגין חוב ארנונה מינואר 2020 עד אפריל 2021. אין מחלוקת שבתקופות האלה התובע כבר לא החזיק בנכס.
לאחר שההתנגדות שהגיש לחוב הארנונה נדחתה, וכך גם בקשה לעיון חוזר, שילם התובע ביוני 2024 סכום של 34,800 שקל לעירייה. לגיחון שילם 4,700 שקל במסגרת הסכמה על חוב מופחת. הוא טען כי נאלץ ליטול הלוואות כדי להסיר את העיקולים, וכי התחייב לשכר טרחה עבור טיפול משפטי בשני תיקי ההוצאה לפועל. עוד תיאר עוגמת נפש ולילות ללא שינה, בעת שפעל כמנכ"ל וכמתנדב זק"א בדרום וביישובי עוטף עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל.
הנתבעים טענו תחילה שיש להעביר את הסכסוך לבוררות בפני בד"ץ העדה החרדית בהתאם להסכם השכירות, אך הטענה נדחתה בקדם המשפט. לגוף העניין טענו שלא היו מודעים לחיובים, שהנכס עמד ריק בשל שיפוצים ומגפת הקורונה, וכי שוכר חדש נכנס באפריל 2021. לדבריהם, האחריות לדווח על חדילת החזקה הייתה של התובע לפי פקודת העיריות. הם הוסיפו כי התובע התרשל בטיפול מול הרשויות ובכך אפשר לחובות להפוך חלוטים.
מנהל הנכס מסר בבית המשפט: "אף פעם לא הגיע אלינו חשבונות", וטען שהתובע פנה אליו פעם אחת בלבד. הוא אמר שהפנה את מי שפנה אליו לעורך הדין, הכחיש שהתובע דיבר איתו על חוב המים וטען כי היה אפשר לקבל הנחה בשל היות הנכס ריק או להסב אותו למגורים. הנתבעים גם חלקו על סכומי שכר הטרחה ועל הנזק הלא ממוני, וטענו שרכיבי התביעה מופרזים ואינם נתמכים.
השופטת העדיפה את עדות התובע. היא קבעה כי גרסתו הייתה סדורה והתיישבה עם המסמכים ועם ההיגיון, בעוד עדות מנהל הנכס התאפיינה בהתחמקות, בחוסר עקביות ובסתירות. הנתבעים לא הגישו ראיות, אף שניתנה להם ארכה, ולא התייצבו לקדם משפט מסכם. תעודת עובד ציבור של עיריית ירושלים הראתה כי בתקופה הרלוונטית לא נעשתה מטעמם פנייה להסדרת החוב, לפטור או לשינוי הסיווג, וכי שינוי הסיווג למגורים נעשה רק לאחר מכן בעקבות פנייה של השוכר החדש.
בית המשפט קבע כי חובת הדיווח לעירייה על חדילת החזקה אכן מוטלת על הנישום הרשום, ולכן העירייה הייתה רשאית לפעול נגד התובע כל עוד נותר רשום כמחזיק. אולם התביעה הנוכחית אינה נגד העירייה ואינה עוסקת בשאלה אם הודעת התובע נקלטה. המחלוקת היא פנימית בין מי ששילם את החובות לבין בעלי הנכס ומנהלו, בנוגע לתקופה שבה השוכר כבר לא החזיק בנכס.
נקבע כי בעלי הנכס ומנהלו ידעו על הפינוי ועל הכוונה לשפץ ולהסב את החנות למגורים. משלא רשמו את עצמם או את המחזיק בפועל, הם הפרו את חובת תום הלב, התרשלו כלפי השוכר והתעשרו שלא כדין על חשבונו. השופטת קבעה שהם הציגו לו "מצג שווא מתמשך" שלפיו עורך דינם מטפל בחובות, וכי הסתמכותו על המצגים הייתה סבירה ומנעה ממנו לפעול מוקדם יותר.
גם הטענה שלמנהל הנכס אין אחריות אישית משום שאינו הבעלים נדחתה. היא הועלתה לראשונה בסיכומים ונקבע כי מדובר בהרחבת חזית. מעבר לכך, הראיות הראו שהוא היה היחיד שניהל את המושכר, עמד בקשר עם השוכרים והיה הגורם המטפל, ולכן חובת הזהירות חלה גם עליו. בית המשפט דחה גם את הניסיון להטיל על השוכר שעזב את האחריות לברר מי מחזיק בנכס לאחריו או לבקש שינוי סיווג ופטור מנכס ריק.
לשוכר נפסק מלוא הסכום ששילם לרשויות, 39,500 שקל. עבור הטיפול בחוב הארנונה אושר שכר טרחה של 8,000 שקל בתוספת מע"מ, אף שטרם שולם, משום שההתחייבות והשירות הוכחו. עבור תיק הגיחון נפסק שכר טרחה מופחת של 3,000 שקל בתוספת מע"מ, ובסך הכול 12,980 שקל. נפסקו גם 300 שקל הוצאות שליחויות ו-12 אלף שקל בגין עוגמת נפש. הנתבעים חויבו באגרת המשפט ובשכר טרחה של 20 אלף שקל עבור ההליך הנוכחי. מספר התיק: ת"א 29757-06-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.