בית משפט השלום בראשון לציון קבע כי נהג פיג'ו שנסע בכביש 446 נושא ב-85% מהאחריות לתאונה בצומת בלתי מתומרר סמוך ליציאה מכפר נעלין, ואילו נהג יונדאי שהגיע מימינו נושא ב-15% מהאחריות. הרשמת הבכירה לימור נסים לב קבעה כי זכות הקדימה הייתה נתונה ליונדאי כרכב שבא מימין, ולא לפיג'ו רק משום שנסע בכביש הבין עירוני. עם זאת, נקבע שגם בעל זכות הקדימה תרם לתאונה משום שלא וידא שיוכל להשלים בבטחה את הפנייה שמאלה.
עורכי הדין שלנו
התביעה העיקרית הוגשה בידי נהג רנו שרכבו נפגע בתאונה שאירעה במרץ 2023 באזור מחסום מודיעין עילית וכביש 446. הוא דרש 31,091 שקל בגין נזקי הרכב, שהוכרז אובדן גמור. ש. שלמה חברה לביטוח, שביטחה את הפיג'ו ופיצתה את מבוטחה, הגישה תביעה שכנגד נגד נהג היונדאי. סכום התביעה שכנגד תוקן במהלך ההוכחות והועמד על 75 אלף שקל. תביעה שהוגשה בתחילה גם נגד הראל חברה לביטוח, מבטחת היונדאי, נדחתה בהסכמה קודם לפסק הדין.
לפי העובדות שלא היו במחלוקת, היונדאי נסע לפני הרנו מכיוון היציאה מנעלין, בעוד הפיג'ו התקדם בכביש 446 לכיוון המחסום. ההתנגשות הראשונית הייתה בין הפיג'ו ליונדאי. לאחריה המשיך הפיג'ו בתנועה ופגע ברנו, והרנו נהדף לעבר מונית בעלת לוחית רישוי של הרשות הפלסטינית. המחלוקת עסקה בזכות הקדימה, במהירות הפיג'ו, בשדה הראייה וביכולתם של הנהגים למנוע את התאונה.
נהג הרנו טען כי עצר מאחורי היונדאי ולא ניסה להיכנס לצומת. לפי גרסתו, "הפיג'ו הגיע במהירות גבוהה", פגע ביונדאי ולאחר מכן פגע בעוצמה ברכבו. הוא טען שלא היה יכול לעשות דבר כדי למנוע את הפגיעה. בית המשפט קיבל עמדה זו וקבע שלא הונחה תשתית לייחס לו תרומה כלשהי לתאונה. מוקד הנזק בדופן השמאלית של הרנו תמך במסקנה שהפיג'ו הגיע אליו לאחר ההתנגשות הראשונית, ולא שהרנו נכנס למסלול נסיעתו.
נהג הפיג'ו טען מנגד כי היונדאי נכנס לנתיב נסיעתו וכי זכות הקדימה הייתה שלו. הוא אישר שקודם לצומת נסע במהירות של כ-80 קמ"ש, אך טען שהאט וכי בעת הפגיעה נסע במהירות של כ-50 עד 60 קמ"ש. בחקירה מסר גם כי הבחין ביונדאי, הבהב באורות וצפר. באחת מתשובותיו אמר: "אז לא האטתי, המשכתי בנסיעה כי הזכות הקדימה היא שלי". בהמשך תיאר את פעולתו כ"האטה קטנה".
נהג היונדאי טען שבכיוון נסיעתו לא היו תמרור עצור, תמרור מתן זכות קדימה או רמזור, ולכן סבר שזכות הקדימה שלו כרכב המגיע מימין. הוא הדגיש שגם לשיטתו אין מדובר בזכות מוחלטת ואמר: "יש לי זכות קדימה, אני לא הולך ראש בקיר". לדבריו, הפיג'ו היה רחוק כאשר החל להיכנס לצומת, אך הגיע במהירות גבוהה. עם זאת, הוא אישר שהבחין בפיג'ו לפני השלמת הכניסה.
בית המשפט אימץ את נקודת המוצא של מומחה התנועה מטעם נהג היונדאי, שלפיה מדובר בצומת בלתי מוסדר. לפי תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה, כאשר אין תמרור המורה אחרת וכמה כלי רכב מתקרבים לצומת מצדדים שונים, יש לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין. הרשמת הפנתה להלכת לוזדה של בית המשפט העליון, שבה נקבע שהכלל חל גם בצומת מסוג T. עצם הנסיעה בדרך שנתפסת ככביש ראשי או בין עירוני אינה מקנה עדיפות על פני רכב הבא מימין.
בכך דחה בית המשפט את המסקנה המשפטית של בוחן המשטרה שלפיה לפיג'ו הייתה זכות קדימה משום שנסע בכביש בין עירוני. לצד זאת אימץ בית המשפט במידה רבה את הממצאים הפיזיים שאסף הבוחן סמוך לתאונה: תצלומי הזירה, מיקום כלי הרכב, שדה הראייה ומוקדי הנזק. נקבע שיש להבחין בין הנתונים האובייקטיביים שתועדו בזירה לבין הפרשנות המשפטית שניתנה להם.
הממצאים הראו ששדה הראייה של שני הנהגים היה פתוח למרחק של כ-200 מטר, ושניהם הבחינו זה בזה לפני ההתנגשות. הפגיעה התרחשה באזור מרכז הצומת, כאשר היונדאי כבר היה במהלך פנייה שמאלה. חזית הפיג'ו פגעה בחלק האחורי של דופן שמאל ביונדאי. לאחר מכן סטה הפיג'ו ימינה ופגע ברנו. צירוף הנתונים תמך במסקנה שהיונדאי לא הופיע ברגע האחרון, אלא שהסיכון התפתח לעיני נהג הפיג'ו.
בית המשפט לא קבע שמהירות הפגיעה עצמה הייתה 80 עד 85 קמ"ש, משום שלא נמצא ממצא פורנזי שאפשר לחשב אותה במדויק. עם זאת נקבע, במאזן ההסתברויות, שנהג הפיג'ו התקרב לצומת במהירות גבוהה משמעותית מהמותר, שהיה 50 קמ"ש. הודעתו במשטרה, שנמסרה פחות משלושה שבועות לאחר התאונה, הועדפה על ניסיונותיו המאוחרים למקם את המהירות הגבוהה בנקודה מוקדמת יותר.
הרשמת קבעה שהבהוב וצפירה עשויים להיות אמצעי אזהרה, אך אינם תחליף לבלימה ולהתאמת מהירות לאחר שהנהג מבחין בסיכון ממשי. פעולות האזהרה העידו שנהג הפיג'ו זיהה את הסכנה, אולם לא האט במידה שאפשרה למנוע את ההתנגשות. גם אילו הייתה לו זכות קדימה, נקבע, לא היה רשאי להוסיף לנסוע חרף הסיכון הגלוי.
לצד האחריות המרכזית של נהג הפיג'ו, נקבע שנהג היונדאי לא היה פטור מזהירות. הוא ביצע פנייה שמאלה שחייבה חציית הצומת והשתלבות בנתיב המרכזי, וראה את הפיג'ו מתקרב. היה עליו לבחון אם עומדים לרשותו הזמן והמרחב להשלים את התמרון כולו, לרבות האפשרות שייאלץ להאט או להמתין בתוך אזור הקונפליקט. תרומתו הוגדרה משנית במובהק, אך הצדיקה הטלת 15% מהאחריות.
בתביעה העיקרית חויבו נהג הפיג'ו ושלמה, באמצעות חברת הביטוח, לשלם לנהג הרנו 25,034 שקל, המשקפים 85% מהנזק שהוכר, וכן 85% מהאגרה ושכר טרחת עורך דין בסך 4,431 שקל. נהג היונדאי חויב לשלם 4,418 שקל, 15% מהנזק, וכן 15% מהאגרה ושכר טרחה בסך 782 שקל. בתביעה שכנגד חויב נהג היונדאי לשלם לשלמה 11,250 שקל, שהם 15% מהסכום המתוקן, לצד 15% מהאגרה ושכר טרחה בסך 1,992 שקל. מספר התיק: תאד"מ 55491-05-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.