אשתו שילמה את דוח הצילום: ההרשעה הוסבה מבעל הרכב למרות האיחור

בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז קיבל בקשה להארכת מועד להישפט בנוגע לדוח תנועה המבוסס על צילום, אף שהקנס כבר שולם ואף שהבקשה הוגשה 12 ימים לאחר המועד האחרון. השופטת שירי שפר קבעה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה תשלום הקנס אינו מלמד על הודאה של בעל הרכב בביצוע העבירה, אלא על הודאתה של מי שהצהירה כי היא שנהגה ברכב ושילמה את הקנס. ההרשעה הוסבה על שמה, ובעל הרכב חויב לשלם 500 שקל הוצאות לאוצר המדינה בשל ביטול זמנו של בית המשפט.

עורכי דין שעשויים להתאים

עורכי הדין שלנו

ל לירז יהודאי דיני משפחה ראשון לציון לפרופיל ר רות רחמים דיני משפחה · דיני עבודה ורד יריחו לפרופיל

ההליך נפתח בבקשה שהגיש בעל הרכב ב-25 באוגוסט 2026 מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. הוא ביקש להאריך את המועד שבו ניתן לבקש להישפט בגין דוח תנועה שנרשם ב-16 באפריל 2026. לפי ההחלטה, הדוח נרשם נגד המבקש מכוח בעלותו ברכב, העבירה תועדה בצילום, והדוח נשלח לכתובתו והתקבל על ידו. המועד האחרון להגשת בקשה להישפט היה 13 באוגוסט 2026.

המבקש לא חלק בהחלטה על כך שהדוח הגיע לכתובתו. טענתו התמקדה בזהות הנהג בעת ביצוע העבירה ובמשמעות תשלום הקנס. בבקשה נטען כי הוא "היה בחו"ל במועד ביצוע העבירה", וכי אשתו נהגה ברכב. עוד נטען שהיא עצמה שילמה את הקנס, בעת שבני הזוג מצויים בהליך גירושין. הבקשה נתמכה בתצהירים של המבקש ושל הנהגת. לפי תיאור בית המשפט, הנהגת הצהירה כי היא שנהגה ברכב במועד הרלוונטי, שילמה את הקנס בעצמה וביקשה שהדוח יוסב על שמה.

המדינה התנגדה לבקשה. הנימוק שנרשם בהחלטה הוא "תשלום הקנס בצד הדו"ח עוד ביום 14/06/26". כלומר, בעת שבית המשפט נדרש לבקשה המאוחרת להישפט, התשלום כבר בוצע יותר מחודשיים קודם לכן, וגם לפני שחלף המועד האחרון שבו היה אפשר להגיש בקשה להישפט. המחלוקת לא עסקה אפוא בעצם ביצוע התשלום, אלא בשאלה אם יש לראות בו הודאה של בעל הרכב שנגדו נרשם הדוח, באופן שמונע את קבלת בקשתו.

השופטת שפר פתחה מן הכלל שלפיו תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה. עם זאת, היא קבעה שהמקרה שלפניה מצדיק תוצאה אחרת. בלשון ההחלטה, "בנסיבות שבמקרה פרטני זה שוכנעתי כי התשלום אינו מלמד על הודאת המבקש בביצוע העבירה". מיד לאחר מכן הבהירה כי לשיטתה התשלום מלמד על הודאת הנהגת בביצוע העבירה. הקביעה נשענה על התצהיר שמסרה, שלפיו היא נהגה ברכב והיא שביצעה את התשלום.

גם לעיתוי התשלום ניתן משקל. לפי ההחלטה, הנהגת שילמה את הקנס לפני שחלף המועד האחרון להגשת הבקשה להישפט או להסבת הדוח. לפיכך בית המשפט לא ראה בתשלום פעולה שנעשתה לאחר סיום התקופה הדיונית בניסיון לפתוח מחדש עניין שכבר הושלם. הוא בחן את זהות המשלמת ואת הצהרתה בדבר הנהיגה, והפריד בין עצם התשלום לבין השאלה מי הודה באמצעותו בביצוע העבירה.

עם זאת, בית המשפט לא קיבל את התנהלותו של בעל הרכב ללא ביקורת. השופטת קבעה כי המבקש שגה כאשר לא פעל בעצמו להסבת הדוח והטיל את המשימה על הנהגת. נוסף על כך, הוא הגיש את הבקשה להישפט באיחור של 12 ימים. אלה היו מחדלים דיוניים של המבקש עצמו, גם אם לא היה בהם, בנסיבות שנקבעו, כדי להביא לדחיית הבקשה ולהותיר את ההרשעה על שמו.

בהחלטה נשקלו יחד משך האיחור והחשש לעיוות דין. בית המשפט הגדיר את האיחור כאיחור שאינו בלתי סביר, וקבע כי מניעת האפשרות להישפט עלולה לגרום למבקש עיוות דין. קביעה זו נקשרה לראיות שצורפו לבקשה: הצהרת המבקש כי לא היה בארץ בעת העבירה והצהרת הנהגת כי היא שנהגה, שילמה את הקנס ומבקשת לקבל על עצמה את הדוח. בית המשפט לא הסתפק בטענה בלתי נתמכת של בעל הרכב, אלא ציין במפורש את שני התצהירים.

ההחלטה מבחינה אפוא בין הכלל לבין יישומו במקרה המסוים. הכלל בדבר משמעות תשלום הקנס לא בוטל ולא הוגדר כחסר חשיבות. להפך, השופטת ציינה במפורש כי ככלל התשלום ייחשב הודאה באשמה. החריג נקבע על יסוד הנסיבות הפרטניות, שבהן מי ששילמה הצהירה שהיא הנהגת, בעוד בעל הרכב הצהיר כי שהה בחו"ל. לכן התשלום יוחס כהודאה למשלמת ולא לבעלים הרשום של המכונית.

בסופו של דבר הורתה השופטת לקבל את הבקשה ולהסב את ההרשעה על שם הנהגת. ההחלטה אינה קובעת מה הייתה עבירת התנועה שתועדה, מעבר לכך שמדובר בעבירה המבוססת על צילום, ואינה מכריעה מחדש באחריות לעבירה לגופה. היא עוסקת בבקשה להישפט, בזהות מי שעל שמה תירשם ההרשעה ובמשמעות התשלום שכבר בוצע.

לצד קבלת הבקשה נתן בית המשפט ביטוי למחדלי המבקש באמצעות חיוב כספי. בשל ביטול זמנו של בית המשפט חויב בעל הרכב לשלם 500 שקל לטובת אוצר המדינה. כך התקבלה בקשתו המהותית להסבת ההרשעה, אך האיחור והעובדה שלא טיפל בעצמו בהסבת הדוח לא נותרו ללא תוצאה.

לוח הזמנים המפורט בהחלטה מציג את רצף הפעולות שעליו נשענה ההכרעה. הדוח נרשם באפריל, הקנס שולם ביוני, המועד האחרון לבקשה להישפט חל באוגוסט והבקשה הוגשה 12 ימים לאחר מכן. התשלום אמנם קדם לבקשה, אך בוצע בתקופה שבה עדיין היה אפשר לפעול להסבת הדוח או לבקש להישפט. במקביל, הבקשה עצמה לא הוגשה בזמן. בית המשפט לא התעלם מאף אחד משני הנתונים: הוא נתן משקל לתשלום ולזהות המשלמת לצורך ההכרעה המהותית, ולמשך האיחור ולהתנהלות בעל הרכב לצורך ההוצאות.

הבקשה הציבה בפני בית המשפט שתי גרסאות התומכות זו בזו. המבקש טען שהיה מחוץ לישראל, והנהגת הצהירה שהיא נהגה, שילמה וביקשה הסבה. ההחלטה אינה מפרטת ראיות נוספות לנסיעה לחו"ל או לעבירה המצולמת, אך מציינת במפורש כי שני התצהירים צורפו וכי הצהרת הנהגת כללה את המרכיבים האלה. מספר התיק: המ"ש 10935-08-26.