בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל אביב, בבת ים, קיבל בקשה להאריך את המועד להישפט על דו"ח מהירות, לאחר שקבע שהמבקש הציג תשתית מספקת לכך שהתכוון לטפל בדו"ח בזמן אך בקשה להישפט הוגשה בשגגה ביחס לשתי הודעות תשלום אחרות. ההחלטה אינה מכריעה אם המבקש ביצע את עבירת המהירות, אלא מאפשרת לו להביא את הדו"ח להליך משפטי למרות חלוף המועד הרגיל להגשת הבקשה.
עורכי הדין שלנו
השופט שי שלהבת דן בבקשה הנוגעת להודעת תשלום קנס שמספרה 90533547361. לפי ההחלטה, הדו"ח ניתן בספטמבר 2025 בגין עבירה נטענת של נהיגה במהירות של 78 קמ"ש במקום 50 קמ"ש, והעבירה הנטענת תועדה בצילום. המבקש לא ביקש בשלב זה לבטל את הדו"ח לגופו, אלא להאריך את המועד שבו ניתן לבקש להישפט עליו.
לפי גרסת המבקש, ב-29 בדצמבר 2025 הוא פנה למרכז הארצי לפניות נהגים כדי לדווח על זהות האדם שהחזיק ברכב במועד הרלוונטי. לטענתו, לאחר שלא התקבלה תגובה הוא פנה בסוף ינואר 2026 לבא כוחו לצורך טיפול בשלוש הודעות תשלום. סוכם שהטיפול ייעשה בשתיים מהן, ובהן הדו"ח שבמחלוקת, אך בשגגה הוגשו בקשות להישפט לגבי שתי הודעות תשלום אחרות ולא לגבי הדו"ח הזה.
המבקש טען כי גילה את הטעות רק ב-19 באפריל 2026, לאחר בדיקה במרכז לגביית קנסות, ומיד פעל להגשת הבקשה לבית המשפט. לבקשה צורפו תצהיר שלו, תצהיר של האדם שלטענתו החזיק ברכב, טופס פנייה לנהגים, שתי הודעות שהופקו על ידי המרכז הארצי לפניות נהגים לבא כוחו, והעתק הודעת התשלום.
בטופס הפנייה שצורף לבקשה הופיע מספר הדו"ח הנכון, פרטי המבקש ופרטי האדם שלטענתו החזיק ברכב. בנימוקי הפנייה נכתב, בין היתר, "אני לא אשם", והמבקש ביקש להעביר את הדו"ח לאדם האחר. לפי ההחלטה, לטופס צורפו גם הצהרת הנהג בפועל וצילום רישיון הנהיגה שלו.
המדינה התנגדה להארכת המועד. בתגובה נטען כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט חל ב-27 בינואר 2026, וכי בבדיקה שנערכה "לא אותרה פניה" של המבקש או של בא כוחו למרכז הארצי לפניות נהגים ביחס לדו"ח. המדינה ביקשה לדחות את הבקשה והפנתה לפסיקה שלשיטתה תמכה בעמדתה. לתגובה, ציין בית המשפט, לא צורפו מסמכים.
מנגד, שתי הודעות שצירף המבקש הראו כי ב-28 בינואר 2026 הופקו לבא כוחו תשובות ביחס לשתי בקשות להישפט שאושרו יום קודם לכן. אותן בקשות עסקו בדו"חות אחרים, אך הן הוגשו בדיוק במועד האחרון שבו ניתן היה להגיש בקשה להישפט ביחס לדו"ח הנוכחי. נתון זה קיבל משקל מרכזי בהחלטת בית המשפט.
המסגרת המשפטית שנבחנה הייתה סעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי. ההחלטה מסבירה כי מי שקיבל הודעת תשלום קנס רשאי, בתוך המועדים שנקבעו בחוק, לבקש את ביטול ההודעה או להודיע על רצונו להישפט. החוק מאפשר גם טיפול בבקשה מאוחרת כאשר האיחור נבע מסיבות שלא היו תלויות במבקש ומנעו ממנו לפעול בזמן, והבקשה הוגשה מיד לאחר שהמניעה הוסרה. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה מאוחרת גם מטעמים מיוחדים נוספים.
השופט הפנה לפסיקת בית המשפט העליון שלפיה בבקשה להארכת מועד להישפט נבחנים, בין היתר, קיומו של נימוק ממשי לאיחור והחשש לעיוות דין. לפי הפסיקה שצוטטה בהחלטה, טעות משרדית או חוסר תשומת לב אינם מצדיקים כשלעצמם הארכת מועד, אך במקרים מתאימים ניתן להיעתר לבקשה אם הוכחו נסיבות ממשיות או אם דחייתה עלולה להביא לעיוות דין.
ביישום הכללים על המקרה, בית המשפט קבע שהמסמכים שצורפו מבססים את התיאור שהציג המבקש. השופט ציין כי קיים קושי מסוים בכך שלא הוצג אישור המעיד שהפנייה המקורית למרכז הארצי לפניות נהגים אכן הוגשה. עם זאת, הוא נתן משקל לפירוט שבטופס הפנייה ולכך שבאותו מועד שבו היה צריך לפעול לגבי הדו"ח שבמחלוקת, הוגשו בפועל על ידי בא כוחו בקשות להישפט לגבי שני דו"חות אחרים.
בית המשפט ציין גם כי שתי הבקשות האחרות נענו למחרת הגשתן. השופט הוסיף, על יסוד התרשמותו השיפוטית, כי נציגי המרכז הארצי לפניות נהגים נוטים לטפל במהירות בפניות. שילוב הנתונים הללו הביא אותו למסקנה שהטעות הנטענת אינה נשענת רק על הסבר מאוחר בעל פה, אלא מקבלת חיזוק ממסמכים שנוצרו בזמן הרלוונטי.
בהחלטה נקבע כי נכון לראות במבקש כמי ש"עמד בנטל להראות נימוק של ממש לאי הגשת בקשתו במועד". השופט הביא בחשבון גם את משך הזמן שחלף מהמועד האחרון להגשת הבקשה ועד הפנייה לבית המשפט, כשלושה חודשים. לאחר שהגיע למסקנה שקיים נימוק ממשי לאיחור, קבע שאין צורך להכריע גם בשאלה אם דחיית הבקשה הייתה יוצרת חשש לעיוות דין.
בסופו של דבר נעתר בית המשפט לבקשה והאריך את המועד להישפט בגין הודעת התשלום. משמעות ההחלטה היא שהמבקש יוכל להביא את הדו"ח לבירור משפטי, אך שאלת האחריות לעבירת המהירות הנטענת, וכן שאלת זהות הנהג בפועל, לא הוכרעו בהחלטה זו. המ"ש 6386-04-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.