בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה דחה תביעה לפיצוי של 20,900 שקל שהוגשה נגד עיריית טבריה ונגד חברת יחזקאל מורד בע"מ, בעקבות נזקים שיוחסו לכניסת מכונית לבור ברחוב יהודה הלוי בעיר. הרשמת הבכירה רולא חמאתי קבעה כי התובע לא הוכיח שהוא בעל הזכות לקבל פיצוי על נזקי הרכב, שהיה רשום על שם אחיו. למעלה מן הדרוש נקבע שגם הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מרבית הנזקים לא הוכח. התובע חויב לשלם לקבלן הוצאות של 500 שקל, ולא חויב בהוצאות העירייה.
התובע טען כי במהלך פברואר 2024, בשעות הערב וללא תאורה במקום, רכב היונדאי שבו נהג נקלע ל"בור עמוק ובלתי מסומן" בכביש. לתביעתו צירף דיווח למוקד העירוני 106 על בור ברחוב יהודה הלוי ותמונות של המקום. אף שבכתב התביעה הוזכר גם אירוע באזור אחר, הראיות שהציג והטיעון בדיון התמקדו ברחוב יהודה הלוי. מפניית המוקד עלה כי הדיווח על "בור גדול שנמצא באמצע הכביש" התקבל ב-14 בפברואר 2024, ובית המשפט קבע שזה היה מועד האירוע הנטען.
לפי התביעה, הכניסה לבור גרמה נזק לצמיג, למגן התחתון של המכונית ולמנגנון הדלת והחלון החשמלי בצד ימין. התובע הציג קבלה של 550 שקל בגין החלפת צמיג ביום האירוע, הצעת מחיר של 1,529 שקל לתיקון מנגנון הדלת והחלון שנערכה ביוני 2024, והצעת מחיר של 3,010 שקל למגן תחתון שנערכה באוגוסט 2024. הוא הפנה גם לטופס בדיקה מינואר 2026 שבו צוינו מגן גחון וצמיגים פגומים. לטענתו, המסמכים הוכיחו שהנזקים נבעו מן הבור.
עיריית טבריה ביקשה לדחות את התביעה והכחישה חבות וקשר סיבתי. היא טענה כי העבודות ברחוב בוצעו לפי הסכם עם החברה הקבלנית וטרם נמסרו לעירייה במועד האירוע, ולכן "האחריות הבלעדית למצב הדרך מוטלת על הקבלן המבצע". העירייה הוסיפה שהתובע אינו הבעלים הרשום של הרכב. עוד טענה שהפער בין החלפת הצמיג בסמוך לאירוע לבין הצעות המחיר המאוחרות מנתק את הקשר לנזקים האחרים. עם זאת הציעה לפני המשפט, בלי להודות באחריות, לשלם את עלות הצמיג בלבד, 550 שקל.
הקבלן טען מנגד כי ביצע את עבודות התשתית לפי חוזה עם העירייה, אך לאחר הנחת שכבת האספלט הראשונה באוקטובר 2022 לא אושר תקציב לשכבה הסופית במשך כמעט שלוש שנים. לשיטתו, בעת האירוע הכביש היה פתוח לתנועה ו"בשליטתה המלאה של העירייה", ולא הייתה לו סמכות לבצע תיקונים עצמאיים. החברה טענה גם להיעדר יריבות מפני שהרכב רשום על שם אחיו של התובע, וכן הצביעה על כך שהוגשו רק הצעות מחיר מאוחרות ולא חוות דעת שמאי או הוכחה לכך שהתיקונים בוצעו בפועל.
בדיון טען התובע כי הוא רכש את המכונית מכספו ורשם אותה על שם אחיו משיקולים אישיים. לדבריו, הוא היה הנהג היחיד והמחזיק הבלעדי ברכב במשך שלוש שנים, והביטוח נערך על שמו כנהג יחיד. כדי להראות שליטה מעשית הציג תיק תעבורה הנוגע לאותה מכונית, דו"חות חניה ששילם ואפליקציית חניה בטלפון שלו שבה הופיע מספר הרכב. הוא טען כי רישום הבעלות הרשמי הוא הצהרתי בלבד וכי השימוש הבלעדי מוכיח את זכותו לתבוע.
בית המשפט לא קיבל את הטענה. נקבע ששימוש חוזר או בלעדי ברכב ותשלום דו"חות חניה אינם מספיקים כדי להתגבר על רישום הבעלות על שם האח. התובע ידע על טענת הנתבעות לפני הדיון, אך לא הציג הרשאה, ויתור או מסמך מאחיו, לא צירף אותו כתובע ולא זימן אותו לעדות. הוא גם לא הביא אסמכתה לכך שהמכונית נרכשה מכספו. הרשמת החילה את הכלל הראייתי שלפיו הימנעות מהבאת עד רלוונטי, ללא הסבר סביר, פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מהעדתו.
נקבע כי די בכשל זה כדי לדחות את התביעה: לא הוכח שהתובע הוא בעל הרכב או שמוקנית לו הזכות לקבל פיצוי בגין הנזק הישיר. בית המשפט הדגיש שהפגם היה ניתן לתיקון באמצעות צירוף האח כתובע או הבאתו לעדות, אך הדבר לא נעשה גם לאחר שטענת היעדר היריבות הופיעה בכתב ההגנה של הקבלן. לפיכך הראיות בדבר השימוש ברכב הוכיחו לכל היותר חזקה ושימוש, ולא בעלות או המחאה של הזכות לתבוע את הנזק.
הרשמת התייחסה גם לערפול בכתב התביעה ביחס למועד ולמקום. התובע נקב באופן כללי בפברואר 2024 והזכיר אזור נוסף, אך לא הציג תמונות ביחס לאותו אירוע אחר. מסמכי המוקד כללו גם פניות מאוחרות על בורות ברחובות אחרים. לכן מיקד בית המשפט את הבירור באירוע ברחוב יהודה הלוי, וקבע על בסיס רישום המוקד והקבלה על הצמיג כי האירוע הנטען התרחש ב-14 בפברואר 2024.
למעלה מן הדרוש בחן בית המשפט גם את המפגע ואת הקשר לנזק. לאחר עיון בתמונות עלה ספק אם מדובר במפגע ממשי, ונציג הקבלן תיאר הפרש גובה של סנטימטרים בודדים. הקבלה היחידה הסמוכה לאירוע הייתה בגין הצמיג. הצעות המחיר למנגנון החלון ולמגן התחתון נערכו כחצי שנה לאחר מכן, והבדיקה שהזכירה את מגן הגחון נערכה רק בינואר 2026. לא הוגשה חוות דעת מקצועית המסבירה כיצד הפגיעה הנטענת גרמה לנזקים אלה. בית המשפט קבע שהפערים בזמן והיעדר ראיה שבמומחיות ניתקו את הקשר הסיבתי.
הרשמת ציינה כי אילו נדרשה לפסוק על רכיב כלשהו, הייתה נכונה לשקול את עלות הצמיג בלבד לנוכח הצעת העירייה הקודמת, אך יתר הנזקים לא הוכחו. התביעה כולה נדחתה בשל היעדר הוכחת הזכות ברכב ובשל הכשלים הראייתיים הנוספים. התובע חויב ב-500 שקל הוצאות לטובת הקבלן. לעירייה לא נפסקו הוצאות, מפני שהצעתה לשלם 550 שקל בגין הצמיג קוזזה מול רכיב ההוצאות שבית המשפט היה שוקל לפסוק לה. מספר התיק: ת"ק 1928-06-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.