בית משפט השלום בתל אביב קבע כי קיבוץ שמיר התרשל בכך שלא הציב מציל רשמי ומיוחד באימון כדורמים שבו טבע אחד השחקנים, וכי ביטוח חקלאי, שביטחה את הקיבוץ, חבה עמו בתשלום הפיצויים. השופט יוסי ברכיה קבע שהשחקן שהה מתחת למים לפחות שש דקות, שמותו נגרם מטביעה ושנוכחות מציל הייתה עשויה להביא לגילוי מוקדם ולשפר באופן משמעותי את סיכויי הצלתו.
צריכים עו"ד?
המנוח, יליד 1962, שיחק בקבוצת הפועל שמיר גליל עליון. ביולי 2015, במהלך אימון בבריכת הקיבוץ, הוא יצא מן המשחק ונשען ליד דופן הבריכה. המשחק נמשך, ורק לאחר שהופסק והשחקנים התרכזו בצד אחד של הבריכה הבחינו בו בקרקעית בצד האחר. יורשיו ועיזבונו, ובהם אלמנתו וארבעת ילדיו, תבעו את הקיבוץ ואת המבטחת. אחד הבנים, שהיה באימון וסייע במאמצי ההחייאה, תבע גם כניזוק ישיר.
הקיבוץ והמבטחת טענו בין היתר כי "אין חובה להציב מציל בעת אימון כדורמים", ושבין השחקנים היו אנשים בעלי הכשרת הצלה. הם חלקו גם על סיבת המוות וטענו לאפשרות של אירוע לבבי או מוחי שקדם לשקיעה במים. התובעים טענו כי הבריכה הופעלה בלי מציל ייעודי וכי השגחה מקצועית הייתה מביאה לאיתור המנוח בתוך זמן קצר.
בית המשפט בחן עדויות רבות של משתתפי האימון כדי לשחזר את לוח הזמנים. הבן העיד שראה את אביו ליד הדופן, המשיך לשחק עוד כמה התקפות, יצא להתקלח ורק לאחר מכן שמע את ההמולה. שחקנים אחרים תיארו את המשך המשחק ואת הפסקתו לאחר שאחד המשתתפים נפגע מכדור. מן השילוב בין העדויות נקבע כי המנוח היה שקוע במים לפחות שש דקות, ובסבירות גבוהה אף יותר.
בשאלת ההשגחה נקבע כי לא היה במקום מציל רשמי ומיוחד שתפקידו לעקוב אחר המתרחש במים. כמה משתתפים היו בעלי תעודת מציל, אך הם שיחקו או שהו במקום בתפקידים אחרים. אחד העדים מטעם התובעים הסביר כי "נוכחות מציל מוסמך המצוי מחוץ למים מאפשרת גילוי מיידי של תחילת הטביעה, חילוץ מהיר של הטובע ומתן טיפול רפואי מיידי ומציל חיים". בית המשפט קיבל את ההבחנה בין אדם בעל הכשרה לבין מציל המוצב להשגחה פעילה.
השופט ברכיה קבע כי תקנות הסדרת מקומות רחצה חלות גם כאשר בבריכה מתקיימת פעילות מאורגנת של קבוצת ספורט. הוא דחה את עמדת הנתבעים שלפיה כישורי השחייה של שחקני כדורמים פוטרים את מפעיל הבריכה מהצבת מציל. לדבריו, טביעה עלולה להתרחש גם אצל שחיינים מיומנים בשל עייפות, פציעה או אירוע רפואי, והמציל נדרש להיות מחוץ למים ופנוי להשגיח.
אי הצבת המציל הוגדרה הן כהפרת חובה חקוקה והן כהפרת חובת הזהירות בעוולת הרשלנות. הקיבוץ היה בעל הבריכה או מפעילה והיה אחראי לקיום אמצעי הבטיחות. העובדה שלאחר האירוע הוצב מציל באימונים עלתה בעדויות, אך ההכרעה נשענה על החובה והנסיבות בעת התאונה.
מחלוקת רפואית מרכזית נגעה לסיבת המוות. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של הקרדיולוג מטעם התובעים, שקבע כי המוות נגרם מטביעה, על פני חוות דעתו של הפתולוג מטעם הנתבעים, שהעלה אפשרות לאירוע לבבי או מוחי. בין השיקולים היו בדיקת מאמץ בעלת תוצאות מצוינות שנערכה למנוח כשלושה שבועות קודם לכן, עדויות על פליטת מים במהלך ההחייאה והבדלים בין שתי חוות דעת שהגיש הפתולוג.
בית המשפט מצא סתירה מהותית בין חוות הדעת הראשונה של הפתולוג, שבה נכתב שהמנוח פלט מים ולכן נשם מתחת למים, לבין חוות דעתו השנייה, שבה נכתב שלא פלט מים ושמהירות החילוץ לא הייתה משנה את התוצאה. השופט קבע שהראיות תומכות בפליטת מים, ושגם לפי עדות הפתולוג בבית המשפט לדקות הראשונות הייתה חשיבות להצלה.
טענת הנתבעים לנזק ראייתי משום שהמשפחה לא הסכימה לנתיחת הגופה נדחתה. נקבע שאין חובה על משפחה לאפשר נתיחה לצורך הליך אזרחי עתידי, בוודאי מיד לאחר אסון וכאשר אין אינדיקציה לפלילים. בהיעדר נתיחה נדרש בית המשפט לבחור באפשרות המסתברת על בסיס הראיות, והוא קבע שטביעה היא הסיבה הסבירה יותר.
לבן שהיה נוכח באירוע נפסקו בתביעתו האישית 2,875,150 שקל, בניכוי תגמולי נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי בסך 1,077,488 שקל. לאלמנה נפסקו 1,507,617 שקל בגין חלקה כתלויה וכיורשת, בניכוי קצבת שאירים בסך 608,367 שקל. לכל אחד משלושת הילדים האחרים נפסקו 154,638 שקל מחלקו בעיזבון. לבן שתבע גם כניזוק ישיר נפסקו בנוסף 203,081 שקל בגין חלקו כתלוי וכיורש.
הקיבוץ וביטוח חקלאי חויבו יחד ולחוד בסכומים. בית המשפט הוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ והוצאות משפט, ובהן שכר מומחים ועדים, תמלול, מסירות ואגרת פתיחת ההליך.
תביעת הבן שנכח בבריכה נבחנה לפי הכללים החלים על ניזוק ישיר שנחשף לפגיעת קרוב משפחה. הוא הגיע אל אביו עם הוצאתו מן המים וסייע בהחייאה. בית המשפט פסק לו פיצוי נפרד על נזקיו, לצד חלקו בתביעת התלויים והעיזבון, והורה לנכות רק מן התביעה האישית את תגמולי הנכות הכללית ששולמו לו.
חלוקת פיצויי העיזבון נעשתה לפי צו הירושה: האלמנה זכאית למחצית והילדים לכל אחד לשמינית. לכן שלושת הילדים שלא תבעו כניזוקים ישירים קיבלו 154,638 שקל כל אחד. חלקו של הבן החמישי בתביעת העיזבון והתלויים הועמד על 203,081 שקל. מן הסכום של האלמנה, 1,507,617 שקל, נוכו תגמולי השאירים. בית המשפט הפריד בין כל הרכיבים ולא הציג את הסכומים שנוכו כאילו הם חלק מן הפיצוי ששולם בידי הנתבעים.
בית המשפט קבע כי החובה להציב מציל אינה מתבטלת משום שהאימון מתקיים בבריכה הסגורה לקבוצה או משום שהמשתתפים מנוסים. תפקיד המציל הוא לזהות מצוקה שאינה בהכרח מלווה בקריאה לעזרה, ובמקרה זה העדים לא הבחינו ברגע שבו המנוח שקע בדממה.
מספר התיק: ת"א 7624-02-20.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.