בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בקשה לבטל פסקי בוררות שחייבו שני מבקשים פרטיים לשלם למשיבים סכומים של 6,250,000 דולר, 900,000 שקל ו-248,000 דולר, ואישר את פסקי הבוררות שניתנו בדצמבר 2024 ובינואר 2025. המבקשים לא חלקו על עצם קיומם של החובות או על חובתם להשיב את הכספים. המחלוקת שהביאו לבית המשפט הייתה על דרך התשלום: הם טענו שחיובם האישי, במקום העברת הכספים דרך גופים אחרים, עלול להיות קשור להלבנת הון או לחיובי מס. השופטת עינת אבמן-מולר קבעה שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהחיובים שנקבעו בפסקי הבוררות מנוגדים לחוק או לתקנת הציבור.
ההליך בבית המשפט איחד למעשה שתי בקשות הפוכות. מצד אחד עתרו המשיבים לאישור פסקי הבוררות. מן הצד השני ביקשו שני המבקשים הפרטיים וחברת כי לעולם חסדו אחזקות בע"מ לבטל חלקים מן הפסק, בעיקר את מנגנון החיוב האישי בתשלומים. מול החברה והמבקשים עמדו טובה חכמה עם נחלה בע"מ ומשיב פרטי. בשל כללי הפרטיות, שמות האנשים אינם מפורסמים כאן.
הסכסוך העסקי בין הצדדים נמשך שנים ונגע לפעילות שבחלקה העיקרי התנהלה מחוץ לישראל. לפי פסק הדין, בשנת 2013 נפרדו דרכיהם העסקיות של שניים מן המעורבים, ובשנת 2022 התגלעו ביניהם מחלוקות נוספות. ב-1 בינואר 2023 נחתם שטר בוררות, והסכסוכים הועברו להכרעת הרכב של שלושה בוררים. הבוררות נמשכה קרוב לשנתיים וכללה 14 ימי דיונים, כתבי טענות וסיכומים.
ב-8 בדצמבר 2024 ניתן פסק בוררות שבו נדחו תביעות הדדיות שונות, אך התקבלו שלושה חיובים כספיים. באשר לחוב הגדול ביותר נקבע שאחד המבקשים ישלם למשיבים 6,250,000 דולר. ביחס למבקש נוסף נקבעו חיובים של 900,000 שקל ושל 248,000 דולר, אולם בחלק מן ההוראות שניתנו אז נכללו התייחסויות ל"קרן אהבת חסד", ל"קופת הצדקה" ולצורך להגיע להסכמה על אופן התשלום.
הצדדים המשיכו להתדיין בפני הבוררים על יישום החיובים, וב-31 בינואר 2025 ניתן פסק סופי. בו נקבע כי החוב של 900,000 שקל ישולם באופן אישי על ידי אחד המבקשים, וכך גם החוב של 248,000 דולר. החוב של 6,250,000 דולר נשאר חיוב אישי של המבקש האחר, תוך אפשרות לפרוס אותו לעד שישה תשלומים ובכפוף להוראות שנקבעו באשר ליעדי התשלום. פסק הדין המחוזי הדגיש כי זהו הפסק המחייב בכל הנוגע להוראות התשלום האופרטיביות.
בקשת האישור הוגשה ב-27 בינואר 2025, ובקשת הביטול הוגשה ב-12 בפברואר. המבקשים טענו לשתי עילות ביטול עיקריות לפי חוק הבוררות. האחת הייתה העילה שבסעיף 24(4), שלפיה לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם או להביא את ראיותיהם. השנייה הייתה סעיף 24(9), שעניינו פסק בוררות שתוכנו מנוגד לתקנת הציבור.
לטענת המבקשים, הם אינם מתכחשים לחובות עצמם. הם טענו שהכספים לא עברו באופן אישי בלבד אלא "ע"י צדדי ג', דרך צדדי ד' וליישויות שהן צד ה' להליך", ולכן יש להשיב אותם במסלול הפוך, שאותו כינו "Reverse Engineering". במסגרת ההליך הם טענו כי עצם התשלום האישי על ידם, בניגוד להעברה דרך אותם גופים, יהווה הלבנת הון או "גובל" בהלבנת הון. הם ביקשו מבית המשפט לבטל את החיוב האישי ולהורות למעשה על מנגנון שבו גופים שלישיים יעבירו את הכספים.
המשיבים התנגדו. הם טענו שהבוררות הייתה ממושכת, שהמבקשים קיבלו הזדמנות מלאה להשמיע את טענותיהם, ושמדובר בחובות שהמבקשים הודו בהם. ביחס לחשש שהעלו המבקשים טענו כי "אין חובה שהמבקשים ישלמו את חובותיהם על דרך של הלבנת הון או תוך ביצוע עבירות מס", וכי אין בפסק הוראה שזהו תוכנו. הם גם טענו שהצעת המבקשים להעביר את הכספים באמצעות צדדים שלישיים אינה יכולה לשמש עילה לביטול פסק בוררות, במיוחד כאשר אותם צדדים שלישיים כלל לא השתתפו בבוררות.
ביחס לעילה הראשונה קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים. השופטת קבעה שלא ניתן לומר שלמבקשים לא ניתנה הזדמנות לטעון או להביא ראיות. ההליך נמשך קרוב לשנתיים, התקיימו בו 14 ימי דיונים, הוגשו כתבי טענות וסיכומים, והחיובים הכספיים עצמם נדונו גם בהחלטות ובהתכתבויות במהלך הבוררות. בית המשפט קבע שטענות המבקשים על טעויות בתוכן ההכרעה אינן הופכות לטענה של מניעת זכות טיעון, ואינן מצדיקות להפוך את הליך הביטול לערעור על פסק הבוררות.
החלטה נוספת נגעה למסמכים שהמבקשים צירפו לסיכומיהם בבית המשפט. נקבע כי אין לאפשר הגשת ראיות חדשות בדרך זו לאחר סיום שמיעת הראיות, והמסמכים המאוחרים לא שימשו בסיס להכרעה. עם זאת, בית המשפט לא מחק את הסיכומים עצמם. גם טענות שנגעו למועד הגשת בקשת הביטול לא הובילו לסילוקה: לגבי הפסק הסופי מ-31 בינואר 2025 נקבע שהבקשה הוגשה במועד, ובמידת הצורך ניתנה הארכת מועד ביחס לפסק מדצמבר.
הדיון המרכזי עסק בתקנת הציבור. בית המשפט הסביר כי סעיף 24(9) לחוק הבוררות מאפשר ביטול כאשר תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור. הפסיקה שאליה הפנה פסק הדין מבחינה בין תוכן הפסק לבין תוצאתו, וההתערבות מכוח עילה זו שמורה למקרים שבהם הפסק עצמו נותן תוקף למעשה בלתי חוקי או מחייב פעולה הסותרת את החוק או ערכים יסודיים של השיטה.
במקרה הנוכחי, בית המשפט בחן בנפרד את פסק דצמבר ואת הפסק הסופי מינואר. ביחס לפסק הראשון צוין שחלק מההוראות שנגעו ל-900,000 שקל ול-248,000 דולר היו לא ברורות, לא סופיות או התייחסו לצדדים שלישיים שלא היו צד לבוררות. כך למשל, לא היה ברור מה פירוש ההוראה "לסדר" פירעון מקרן מסוימת, והוראה להחזיר סכום מתוך "קופת הצדקה" לא יכולה לחייב גוף שאינו צד להליך. לכן נקבע שהוראות אלה אינן בעלות תוקף אופרטיבי כלפי צדדים שלישיים.
אלא שבפסק הסופי מינואר תוקנה אי הבהירות: הבוררים קבעו שהמבקשים עצמם ישלמו את החובות למשיבים. מכאן נבחנה טענתם שהחיוב האישי הוא הבעיה. בית המשפט כתב שהמבקשים לא הצליחו להבהיר מדוע תשלום חוב כספי על ידי מי שחויב בו מעלה חשש להלבנת הון, ומדוע דווקא העברת אותו חוב באמצעות צדדים שלישיים אינה מעלה חשש כזה.
השופטת עמדה גם על הקושי בתשתית העובדתית שהציגו שני הצדדים. מצד המבקשים תוארה גרסה "חסרה, המתפתחת והמשתנה" לגבי מקור הכספים ואופן העברתם. חוות דעת שהגישו לא סיפקה, לפי פסק הדין, תשובה ברורה מדוע קיום פסק הבוררות עצמו יהיה מעשה של הלבנת הון, ובחקירת המומחה מטעמם עלו טענות חדשות שלא נכללו בחוות הדעת. גם המשיבים, מנגד, לא מסרו גרסה סדורה ומלאה על מקור החובות ואופן היווצרותם, והתמקדו בטענה שמדובר ב"חוב מוסכם שהמבקשים הודו בו באופן ברור ומפורש".
בית המשפט לא התעלם מן השאלות שהתעוררו. בפסק הדין נאמר שמן המעט שנחשף לגבי מערך הכספים עולות "שאלות ותהיות, לעתים משמעותיות". אך ההבדל בין תהייה לבין עילת ביטול היה מכריע: לא הונחה בפני בית המשפט התמונה המלאה, ולא הובאו ראיות ברורות שמאפשרות לקבוע כי תוכנו של פסק הבוררות בלתי חוקי או שהוראה קונקרטית בו מחייבת מעשה בלתי חוקי.
עוד הודגש שהבוררים אינם מוסמכים לחייב צדדים שלישיים שלא השתתפו בבוררות, וגם בית המשפט אינו יכול במסגרת בקשת ביטול ליצור מנגנון המחייב חברות או עמותות אחרות להעביר את הכספים. בקשת המבקשים למצוא "דרך חוקית" לתשלום, כך נקבע, אינה יכולה להיעשות באמצעות ביטול החיוב האישי והחלפתו בחיובים של גופים שאינם צד להליך.
בסופו של דבר נדחתה בקשת הביטול במלואה, ופסקי הבוררות מ-8 בדצמבר 2024 ומ-31 בינואר 2025 אושרו. בית המשפט הבהיר כי בכל הנוגע לחיובים הכספיים, ההוראות האופרטיביות הן אלה שנקבעו בפסק הסופי מ-31 בינואר, וכי התייחסויות בפסק הקודם לכספים שהועברו לכאורה לעמותה ולרישומים בספריה אינן בעלות תוקף אופרטיבי.
המבקשים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 50,000 שקל. בנוסף, נוכח הטענות והשאלות שהצדדים עצמם העלו במהלך ההליך, הורה בית המשפט להעביר העתק מפסק הדין לרשות המסים ולרשם העמותות לעיונם. השופטת הדגישה במפורש כי ההכרעה אינה קובעת עמדה בשאלות של חיובי מס או חשש להלבנת הון, משום שלא הונחו בפני בית המשפט ראיות ברורות בנושאים אלה, וכי שאלות כאלה ראוי שייבחנו על ידי הגופים שתפקידם לעשות זאת.
מספרי התיקים: ת"א 29852-02-25 ות"א 69441-01-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.