בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה בקשה של יחיד בהליך חדלות פירעון לאפשר לגרושתו לפדות את מחצית זכויותיו בדירת מגורים תמורת 500,000 שקל, במקום לפרק את השיתוף ולמכור את הנכס. השופט אריה ביטון קבע כי הפער בין הצעת הפדיון לבין שווי זכויותיו של היחיד, שהנאמן העריך בכ-823,601 שקל לאחר הפחתות, הוא פער מהותי. בהתאם לכך הורה לנאמן להגיש פסיקתא להמשך הליך פירוק השיתוף.
הבקשה נגעה לדירת מגורים באור יהודה שבה מחזיקים היחיד וגרושתו בזכויות. הגרושה היא בעלת המחצית השנייה של הזכויות בנכס ומתגוררת בו, לפי ההחלטה, יחד עם בתם הקטינה בת ה-14. היחיד עצמו אינו מתגורר בדירה אלא בדירה שכורה. הוא ביקש שבמקום מימוש כפוי של הנכס בשוק, תשלם גרושתו 500,000 שקל לקופת הנשייה וכך תפדה את חלקו בדירה.
היחיד טען כי נסיבות המשפחה מצדיקות להעדיף את הפדיון. עמדתו הייתה ש"יש להעדיף פתרון של פדיון זכויותיו על פני מימוש כפוי של הנכס", משום שהגרושה והבת הקטינה מתגוררות בו. הוא הוסיף כי לאחר הפחתת יתרת המשכנתה, עלויות המימוש והמשמעות של מכירת דירה תפוסה, הצעה של 500,000 שקל משקפת באופן ראוי את שווי חלקו. לטענתו, מדובר בפתרון שמאזן בין עניינם של הנושים לבין טובת המשפחה והקטינה.
מבחינת היחיד, ההצעה נועדה להכניס סכום משמעותי לקופת הנשייה בלי להביא למכירת הדירה שבה מתגוררות גרושתו ובתם. אלא שההכרעה לא נסבה רק על עצם האפשרות לפדיון אלא על גובה התמורה המוצעת. בית המשפט בחן האם 500,000 השקלים מתקרבים לערך הכלכלי של חלקו של היחיד לאחר ההפחתות הרלוונטיות, משום שבהליך חדלות פירעון יש להביא בחשבון גם את עניינם של כלל הנושים ואת התמורה שניתן להשיג במימוש.
הנאמן התנגד. הוא ביקש לדחות את הפדיון, להורות על פירוק השיתוף ולהסמיכו לפעול למימוש הנכס. לפי טענתו, העובדה שהיחיד עצמו אינו מתגורר בדירה משנה את נקודת האיזון. הנאמן הסתמך על חוות דעת שמאית עדכנית שלפיה שווי הנכס כולו הוא 2,530,000 שקל, ועל יתרת משכנתה של כ-676,797 שקל. לאחר ניכוי יתרת המשכנתה, רכיב דיור חלוף והוצאות מימוש, העריך את חלקו של היחיד בכ-823,601 שקל.
מכאן נבעה התנגדותו המרכזית של הנאמן. לשיטתו, הצעת 500,000 השקלים "נמוכה משמעותית משווי זכויותיו האמיתי" ופוגעת באופן מהותי בנושים. הוא הוסיף שהיחיד אינו מקיים את חובותיו בהליך, אינו מגיש דוחות ואינו עומד בתשלומים שנקבעו לו. עוד הפנה להסכם הגירושין, שבו הסכימו הצדדים שהנכס יימכר כאשר הקטינה תגיע לגיל 16. לטענתו, בנסיבות אלה יש לתת עדיפות להשאת קופת הנשייה לטובת כלל הנושים.
בית המשפט הכיר בכך שפדיון על ידי בן זוג לשעבר יכול להיות פתרון מועדף במקרים מתאימים. בהחלטה הוזכרה ההלכה שלפיה כאשר גרושתו של היחיד מתגוררת בנכס ומציעה לפדות את זכויותיו, ניתן להעדיף פדיון כספי בשווי הולם על פני פירוק שיתוף ומימוש כפוי, במיוחד כשהפער בין ההצעה להערכת השמאי אינו גדול וכאשר הגרושה מתגוררת בנכס עם הילדים המשותפים. אלא שבית המשפט הדגיש שהמפתח הוא שווי הולם, ולא עצם קיומה של הצעה מצד הגרושה.
השופט ביטון התייחס גם להגנה המיוחדת שניתנת לדירת מגורים בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. הוא ציין כי לפי סעיף 229(א) לחוק, הגנת בית המגורים וקביעת סידור חלוף מותנות בכך שהמקרקעין משמשים למגורי החייב שהוא יחיד. כאשר היחיד אינו מתגורר בנכס בפועל, למשל כאשר מתגוררת בו גרושתו בלבד, הוא אינו זכאי להגנת בית המגורים או לסידור חלופי מכוח ההסדר הזה. במקרה הנוכחי אין מחלוקת שהיחיד אינו גר בדירה.
ביישום העקרונות על הנתונים קבע בית המשפט שהצעת הפדיון אינה משקפת באופן ממשי את שווי הזכויות. חוות הדעת של הנאמן, שהעמידה את שווי הדירה על 2,530,000 שקל, לא נסתרה בחוות דעת נגדית. גם הערכת הנאמן שלפיה חלקו של היחיד, לאחר ההפחתות שצוינו, מגיע לכ-823,601 שקל, לא נסתרה בתשתית ראייתית אחרת. הפער בין הסכום הזה לבין הצעת 500,000 השקלים עמד לכן במרכז ההכרעה.
בית המשפט לא התעלם ממגורי הבת הקטינה. עם זאת, נקבע כי הגרושה היא בעלת מחצית הזכויות והיא צפויה לקבל את חלקה מתמורת המימוש, בצירוף רכיב דיור חלוף בהתאם לדין. נוסף לכך, הסכם הגירושין עצמו כבר כלל אפשרות של מכירת הנכס כאשר הבת תגיע לגיל 16. השופט ראה בכך נתון המלמד שמכירת הדירה אינה מנוגדת מעיקרה להסדר שההורים עצמם קבעו בעבר.
ההחלטה הסתמכה גם על העיקרון שלפיו הצעת פדיון בהליך חדלות פירעון צריכה לשקף באופן ממשי את שווי הזכויות שאחרת היו נמכרות. בית המשפט הפנה לפסיקה שלפיה ניתן לתת משקל מיוחד לרצון להשאיר דירה בידי גרושה המתגוררת בה עם ילדים משותפים, אך רק כאשר התמורה המוצעת היא בשווי הולם. כאן לא הוצגה שמאות נגדית, ולכן לא היה בסיס ראייתי להפחית מן ההערכה שהציג הנאמן או לקרב את שווי חלקו של היחיד לסכום שהציעה הגרושה.
בנוסף, ההחלטה הפרידה בין זכויותיה של הגרושה לבין ההגנות שהיחיד עצמו ביקש ליהנות מהן. הגרושה מחזיקה במחצית הדירה והאינטרסים שלה נלקחים בחשבון במסגרת המימוש, אך סעיף 229(א) נבחן מנקודת מבטו של החייב: האם הנכס משמש למגוריו שלו. מאחר שהתשובה הייתה שלילית, לא ניתן היה להסתמך על הגנת בית המגורים כדי להצדיק את הפדיון במחיר הנמוך מן השווי שהוכח.
לבסוף שקל בית המשפט את מצבת החובות שאושרה, את התמורה הצפויה לקופת הנשייה ואת הפער בין הצעת הפדיון לשווי שהוצג. ההכרעה הייתה כי בנסיבות האלה האיזון הנכון נוטה למימוש. מדובר בהחלטה בהליך חדלות הפירעון ולא בפסק דין המסיים את ההליך כולו: הבקשה הספציפית לפדיון במחיר שהוצע נדחתה, והנאמן נדרש לקדם את הליך פירוק השיתוף בנכס.
מספר התיק: חדל"פ 28117-03-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.