בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר 27 שנות מאסר בפועל על שניים משלושה נאשמים שהורשעו ברצח צעיר באילת, ו-25 שנות מאסר על הנאשם השלישי. שלושת הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירת רצח בכוונה ובעבירות נוספות שנועדו לשבש את החקירה ולהשמיד ראיות לאחר הרצח. הרכב השופטים יעל רז-לוי, אהרון משניות ורחל תורן קבע כי אף שהשלושה מילאו תפקידים שונים במהלך האירוע, הם פעלו "כיחידה עבריינית אחת, כגוף אחד" ולכן כולם נושאים באחריות מלאה לרצח כמבצעים בצוותא. לצד המאסרים נפסקו פיצויים של 200 אלף שקלים מצד נאשם אחד ו-150 אלף שקלים מכל אחד משני האחרים למשפחת המנוח.
השלושה הורשעו ב-6 באפריל 2025 על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון. עבירת הרצח שיוחסה להם תוקנה מרצח בנסיבות מחמירות לעבירת רצח בכוונה ללא נסיבות מחמירות, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין יחד עם דיני הביצוע בצוותא. בנוסף הורשעו בעבירות של השמדת ראיה, שיבוש מהלכי משפט, הצתה והדחה בחקירה. ההסדר לא קבע עונש מוסכם, אך המאשימה הגבילה את עצמה לעתירה של עד 30 שנות מאסר לכל נאשם, בעוד ההגנה הייתה חופשית לטעון.
לפי כתב האישום המתוקן, ברקע האירוע היה סכסוך שטיבו לא היה ידוע למאשימה בין שלושת הנאשמים לבין המנוח. השלושה היו חברים והתגוררו באילת באותה תקופה. כשבוע לפני הרצח הוחלף רכב ששימש את אחד מהם ברכב אחר. ביום שקדם לרצח ניסו לרכוש מסכות, ובהמשך רכשו כובע, כאפיות וסכין, כאשר לשניים מהנאשמים כבר היו סכינים שיועדו לתקיפה. בשעות הלילה המאוחרות הבחינו במנוח נוסע במונית והחליטו להמיתו.
כתב האישום מתאר מרדף אחר המונית במשך דקות, עד שהרכב שבו נסעו הנאשמים חסם אותה במעגל תנועה באילת. שניים מן הנאשמים ירדו כשהם מצוידים בסכינים ותקפו את המנוח, שישב במושב האחורי. אחד מהם חסם את יציאתו מצד אחד ודקר אותו בפלג גופו התחתון, והאחר תקף מן הצד השני ודקר אותו בפלג גופו העליון ובצוואר. הנאשם השלישי לא דקר את המנוח, אך איים על נהג המונית כדי שלא ידווח על האירוע ונכח כחלק מן הביצוע המשותף. המנוח מת כתוצאה מאובדן דם ופגיעה במערכת הנשימה בעקבות פצעי הדקירה והחתך.
לאחר הרצח נמלטו השלושה מן המקום ופעלו להשמדת ראיות. לפי העובדות שבהן הודו, הסכינים נשטפו והוסתרו, פריטי לבוש הושלכו, והרכב ששימש אותם הוצת כדי להעלים ראיות. בהמשך עזבו את אילת ונעצרו לאחר כמה ימים. העבירות הנלוות של הצתה, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט נכללו בגזר הדין כחלק מרצף המעשים שלאחר הרצח.
המאשימה ביקשה להטיל עונשים דומים על שלושת הנאשמים. היא טענה שמדובר במעשה שהיה תוצאה של "תכנון מוקדם, רב ועמוק ולא מעשה ספונטני של מה בכך". התביעה הפנתה להצטיידות, להחלפת הרכב, לניסיון לרכוש אמצעי הסוואה, למרדף ולחסימת המונית כנתונים שמלמדים על תכנון ועל נחישות. היא ביקשה לראות בכל השלושה מבצעים בצוותא האחראים במידה שווה לתוצאה, גם אם רק שניים אחזו בסכינים.
הסנגורים ביקשו ליצור מדרג בין הנאשמים. הגנתו של הנאשם שלא דקר טענה שחלקו צומצם באופן משמעותי בכתב האישום המתוקן וכי אין להשוותו למי שביצעו את הדקירות בפועל. בא כוחו ביקש עונש שלא יעלה על 14 שנות מאסר. הגנת הנאשם השני טענה שהאירוע היה "נעדר תכנון" וכי המפגש עם המנוח במונית היה אקראי ולא תוצאה של תכנית מוקדמת להמיתו. היא ביקשה מתחם נמוך יותר ועונש של 18 שנות מאסר. הגנת הנאשם השלישי טענה שהמפגש היה "מקרי", שהוא לא היה הרוח החיה מאחורי האירוע וביקשה מתחם של 20 עד 25 שנות מאסר.
בית המשפט דחה את הניסיון לנתק את חלקיהם של הנאשמים זה מזה. ההרכב קבע כי בדיני הביצוע בצוותא כל אחד מן המשתתפים במעגל הפנימי של העבירה אחראי למעשה המשותף, גם כאשר הוא אינו מבצע בעצמו את כל הרכיבים הפיזיים של העבירה. במקרה הזה, כך נקבע, ההיערכות שלפני האירוע, המרדף, חסימת המונית, התקיפה המתואמת והפעולות שלאחר הרצח מלמדות על פעולה משותפת. בית המשפט ניסח זאת כך: הנאשמים "פעלו כיחידה עבריינית אחת, כגוף אחד, כאשר כל אחד תרם את חלקו לקידום התוכנית העבריינית".
גם ביחס לנאשם שלא דקר בפועל קבע בית המשפט שהוא היה חלק מן הביצוע המשותף. הוא השתתף במהלך שהוביל לעצירת המונית, איים על הנהג ופעל עם האחרים לפני האירוע ולאחריו. לפיכך לא ראה ההרכב מקום לסווגו כמסייע בלבד. ביחס לשני הדוקרים נקבע שאין בסיס להפחית מאחריות אחד מהם לפי אזור הגוף שבו פגע או לפי ניסיון להעריך בדיעבד איזו דקירה הייתה חמורה יותר, משום שהעובדות המוסכמות אינן יוצרות מדרג כזה.
ההרכב הדגיש שבגזירת הדין עליו להיצמד לעובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודו הצדדים, ולא למידע חיצוני שלא הפך לחלק מן התשתית המוסכמת. בכך נדחו ניסיונות להסתמך על חומר ראיות שלא נכלל בעובדות ההסדר כדי לצמצם את התכנון או את חלקו של מי מן הנאשמים. בית המשפט קבע כי המתחם צריך לשקף את הרצח ואת העבירות הנלוות כרצף עברייני אחד.
לאחר סקירת מדיניות הענישה בעבירות רצח בכוונה קבע ההרכב: "מתחם העונש ההולם במקרה זה עומד על 25 שנות מאסר עד מאסר עולם לכל אחד מן הנאשמים". בתוך המתחם נשקלו נסיבות אישיות שונות. לנאשם הראשון היה עבר פלילי מכביד יותר ומאסר מותנה בן שמונה חודשים שעמד נגדו. הנאשם השני היה צעיר יותר וללא עבר פלילי רלוונטי, למעט הרשעה הקשורה לשירות צבאי. הנאשם השלישי היה אף הוא צעיר, ולזכותו נשקל שיתוף פעולה משמעותי עם המשטרה שהמאשימה עצמה הכירה בו.
ההודאות, החרטה והחיסכון בזמן שיפוטי נשקלו לטובת השלושה, אך בית המשפט קבע כי אין בכוחם להצדיק ענישה נמוכה משמעותית לנוכח חומרת הרצח. ביחס לפיצוי הובא בחשבון ששניים מן הנאשמים הפקידו מראש 150 אלף שקלים כל אחד למשפחת המנוח, בעוד הנאשם הראשון לא הפקיד את הסכום שעליו דובר לפני גזר הדין.
בסיום נגזרו על הנאשם הראשון 27 שנות מאסר בפועל. בנוסף הופעל נגדו מאסר מותנה בן שמונה חודשים, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף לעונש החדש. הוא חויב בפיצוי של 200 אלף שקלים למשפחת המנוח. על הנאשם השני נגזרו 27 שנות מאסר בפועל ופיצוי של 150 אלף שקלים, ועל הנאשם השלישי 25 שנות מאסר בפועל ופיצוי של 150 אלף שקלים. על כל השלושה הוטלו גם מאסרים מותנים ביחס לעבירות אלימות מסוג פשע ולעבירות הנלוות שבהן הורשעו.
מספר התיק: תפ"ח 30058-07-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.