בית משפט השלום ברחובות ביטל הרשעה של בעל חברה שהוכח כי זייף חותמת שנחזתה להיות חותמת של עורך דין ויצר מסמך שכותרתו "תצהיר" שעליו חתם באמצעות החותמת המזויפת. השופטת אושרית הובר היימן קבעה כי העבירה עצמה אינה קלה וכי ביטול הרשעה הוא חריג, אך שילוב של כמעט 12 שנים שחלפו מאז ביצוע המעשה, שיהוי בהגשת כתב האישום, התמשכות ההליך, שיקום ופגיעה אפשרית בעיסוק מצדיק במקרה הספציפי לסיים את ההליך ללא הרשעה. על הנאשם הוטלו 150 שעות שירות לתועלת הציבור, פיצוי של 7,500 שקלים למתלונן והתחייבות כספית של 15 אלף שקלים.
צריכים עו"ד?
כתב האישום המקורי ייחס לנאשם שתי עבירות: זיוף ושימוש במסמך מזויף. לאחר שמיעת ראיות ניתנה הכרעת דין ב-13 ביולי 2025. בית המשפט זיכה אותו מחמת הספק מעבירת השימוש במסמך מזויף, אך הרשיע אותו בעבירת הזיוף. נקבע כי לפני 7 בדצמבר 2014, בהיותו בעליה של חברת "יעד ליסינג ומימון לרכב בע"מ", הוא זייף בעצמו או באמצעות אחר חותמת שנחזתה להיות חותמת של עורך דין שנתן לו ולחברה שירותים משפטיים, ויצר מסמך שכותרתו "תצהיר" שעליו הוטבעה החותמת המזויפת.
לאחר ההרשעה ביקשה ההגנה לקבל תסקיר שירות מבחן שיבחן גם את האפשרות לבטל את ההרשעה. המאשימה התנגדה, אך בית המשפט נעתר לבקשה. שירות המבחן המליץ בסופו של דבר לסיים את ההליך ללא הרשעה ולהטיל 150 שעות שירות לתועלת הציבור. בתסקיר תואר נאשם שמנהל לאורך שנים עסק בתחום הרכב והנדל"ן, מעסיק עשרות עובדים וממשיך בשירות מילואים, לצד הליך קודם שהסתיים בעבר גם הוא ללא הרשעה. השירות העריך כי הסיכון להישנות עבירה דומה נמוך.
המאשימה התנגדה להמלצה. היא הדגישה כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט וכי "שיקולי בית המשפט רחבים יותר מאלו של שירות המבחן". לטענתה, שני התנאים המקובלים לביטול הרשעה אינם מתקיימים: אופי העבירה אינו מאפשר ויתור על הרשעה, ולא הוכח נזק קונקרטי במידה הנדרשת. המאשימה הוסיפה שהנאשם אינו נוטל אחריות על ביצוע העבירה, ושזיוף חותמת של עורך דין פוגע באמון הציבור במסמכים וביכולת לקיים עסקאות על בסיס מידע אותנטי.
לעניין העונש, המאשימה ביקשה להותיר את ההרשעה על כנה ולקבוע מתחם שנע מענישה צופה פני עתיד ועד מספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות. היא ביקשה להטיל צו שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. עם זאת, גם היא הסכימה שיש לתת משקל להתמשכות ההליכים במסגרת גזר הדין.
ההגנה לא חלקה על מתחם הענישה ועל האפשרות להטיל שירות לתועלת הציבור, אך טענה שהמקרה מצדיק ביטול הרשעה. הסנגורים הגדירו אותו "תיק חריג" והדגישו שהעבירה בוצעה בדצמבר 2014 ושחלפו כמעט 12 שנים. הם טענו לשיהוי בחקירה ובהגשת כתב האישום ולכך שההליך המשפטי עצמו נמשך זמן רב. עוד נטען שהנאשם בנה לאורך השנים עסק המעסיק עשרות עובדים וכי הרשעה עלולה לפגוע ברישוי הנדרש לפעילותו בתחום הרכב.
ההגנה גם הדגישה כי הנאשם זוכה מעבירת השימוש במסמך המזויף. לשיטתה, לא הוכח שהמסמך המזויף שימש להטעיית צד שלישי או שהנאשם הפיק ממנו רווח. היא טענה כי המעשה נותר ברמת הזיוף, וכי נסיבות העבירה אינן ברף החמור ביותר של עבירות מסוג זה. לצד זאת הוצגו שירות המילואים הממושך, היותו מפרנס ובעל עסק והעובדה שבמשך השנים שחלפו לא נפתחו נגדו תיקים נוספים בתחום המרמה.
בית המשפט בחן את המקרה לפי הכלל שלפיו הרשעה היא התוצאה הרגילה לאחר הוכחת אשמה, ואי הרשעה שמורה למקרים יוצאי דופן. השופטת הובר היימן התייחסה למבחנים שנקבעו בפסיקה, ובהם חומרת העבירה, נסיבותיה והנזק הקונקרטי שעלול להיגרם לנאשם. היא הדגישה שאין די בחשש ערטילאי מפני פגיעה עתידית, אך גם אין צורך להראות ודאות מוחלטת כאשר קיים קשר ממשי בין ההרשעה לבין תחום העיסוק והרישוי.
לגבי חומרת המעשה, בית המשפט קבע כי זיוף חותמת של עורך דין הוא מעשה מתוכנן הפוגע באמון ובתקינותם של מסמכים משפטיים. מנגד, השופטת נתנה משקל לכך שהנאשם זוכה משימוש במסמך המזויף, ולכן לא ניתן לייחס לו בגזר הדין תוצאה של הטעיית צד שלישי באמצעות אותו מסמך. לא הוכח גם נזק כלכלי שנגרם בעקבות הזיוף עצמו. בכך נמצאה העבירה חמורה, אך לא ברף שמונע בכל מצב את האפשרות לבטל הרשעה.
גורם מרכזי נוסף היה חלוף הזמן. המעשה בוצע ב-2014, תיק החקירה הועבר לתביעה רק במרץ 2016 וכתב האישום הוגש באוקטובר 2017. בית המשפט קבע שהחקירה לא הייתה מורכבת במידה שמסבירה את מלוא פרקי הזמן, וכי לא ניתן הסבר מלא לשיהוי. גם לאחר הגשת כתב האישום ההליך נמשך שנים. השופטת קבעה כי השיהוי והתמשכות המשפט אינם בהכרח מביאים לביטול כתב האישום, אך הם יכולים לקבל ביטוי משמעותי בבחירת התוצאה העונשית.
בית המשפט בחן גם את ההשלכות האפשריות של הרשעה על רישוי בתחום הרכב. נקבע כי הדין המסדיר רישוי מקצועות ושירותים בענף הרכב מאפשר לרשות המוסמכת להביא בחשבון הרשעות, וכי יש קשר ענייני בין עבירת זיוף שנעשתה במסגרת פעילות עסקית לבין בחינת הרישוי. ההכרעה של רשות הרישוי אינה אוטומטית, ולכן לא נקבע בוודאות שהנאשם יאבד את רישיונו, אך בית המשפט ראה בפגיעה האפשרית תוצאה ממשית דיה כאשר היא מצטרפת ליתר הנסיבות.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי התלכדות השיקום, חלוף הזמן, השיהוי, התמשכות המשפט והפגיעה האפשרית בעיסוק הופכת את המקרה לחריג. הרשעת הנאשם בוטלה, וההליך הסתיים בקביעה שהוא ביצע עבירת זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין ללא הרשעה בדין. הוטלו עליו 150 שעות שירות לתועלת הציבור, פיצוי של 7,500 שקלים למתלונן והתחייבות של 15 אלף שקלים להימנע במשך שנה מביצוע העבירה שבה נקבע שביצע.
מספר התיק: ת"פ 56842-10-17.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.