בית משפט השלום בקריות קיבל בחלקה תביעה לפיצוי בגין נזקי רכב וחייב את הנתבע לשלם לתובעת 22,440 שקלים, אף שהמכונית שנפגעה בתאונה לא הייתה רשומה על שמה. הרשמת הבכירה אסתי שחל קבעה כי רישום הבעלות ברכב אינו מכריע לבדו וכי התובעת, שקיבלה את המכונית מאביה והחזיקה בה בפועל, הייתה רשאית לתבוע את נזקיה. הנתבע הודה באחריותו לתאונה אך חלק על זכות התביעה ועל היקף הנזק. בית המשפט העדיף את חוות דעת שמאי התובעת ודחה את דרישותיה הנוספות לשכר שמאי, גרירה ועוגמת נפש בהיעדר ראיות מספקות ובהתאם לאופי ההליך.
התובעת טענה כי המכונית ניתנה לה במתנה מאביה בשנת 2022 ומאז היא נוהגת בה "מנהג בעלים", אף שהרישום הפורמלי נותר על שם האב. לדבריה, הנתבע נכנס לצומת באור אדום ופגע ברכבה בעת שהיא נסעה באור ירוק. היא טענה שהנתבע הודה באחריות מיד לאחר התאונה, אך לאחר שהתברר שאין ברשותו ביטוח מקיף החל להתחמק מתשלום. חלק מן הטענות הנוספות שייחסה לו לא היו דרושות להכרעה, משום שבמהלך המשפט לא הייתה מחלוקת על האחריות לתאונה עצמה.
התביעה הועמדה על 44,440 שקלים. מתוך סכום זה 22,440 שקלים נתבעו בגין הנזק הישיר לרכב לאחר קיזוז הסכום שהתקבל ממכירתו במצבו הפגוע. נוסף לכך ביקשה התובעת 1,500 שקלים עבור שכר השמאי, 500 שקלים עבור גרירה ו-20 אלף שקלים בגין עוגמת נפש ואובדן זמן. לחיזוק טענותיה הגישה חוות דעת שמאית שלפיה עלות התיקון הגיעה ליותר ממחצית משווי הרכב והנזק הוגדר "אובדן להלכה".
הנתבע לא חלק על כך שהוא אחראי לקרות התאונה, אך העלה שתי חזיתות הגנה מרכזיות. הראשונה נגעה למעמדה של התובעת: מאחר שהמכונית רשומה על שם אביה, טען כי היא אינה הבעלים ולכן אין לה יריבות או עילת תביעה נגדו. השנייה נגעה לשיעור הנזק. הוא טען שהתובעת הגדילה את הנזקים, לא הקטינה אותם וחוות הדעת מטעמה "מוגזמת ומופרזת". שמאי מטעמו העריך את הנזק ב-8,350 שקלים בתוספת מע"מ, והוא טען שגם הציע לתקן את המכונית באמצעות מוסכים מורשים אך התובעת סירבה.
לאחר שמיעת העדויות הגדיר בית המשפט את שתי השאלות שבאמת נותרו במחלוקת: האם לתובעת זכות עמידה למרות שהרכב אינו רשום על שמה, ומהו הנזק שהוכח. ביחס לשאלה הראשונה הפנתה הרשמת לפסיקה שלפיה הרישום במשרד הרישוי הוא בעל אופי הצהרתי ואינו יוצר בהכרח בעלות מהותית. העובדה ששמו של אדם אינו מופיע ברישיון הרכב אינה שוללת כשלעצמה את האפשרות להוכיח זכויות אחרות ברכב.
בית המשפט קבע כי הראיות תומכות בכך שהתובעת קיבלה את הרכב מאביה, החזיקה בו והשתמשה בו בפועל. מעבר לשאלת הבעלות המלאה, נקבע שגם עצם ההחזקה והשימוש ברכב בזמן התאונה מקימים לה אינטרס רכושי מספק לתבוע את הנזק שנגרם לה. בכך נדחתה טענת הנתבע שלפיה יש לסלק את התביעה רק משום שהרישום הפורמלי היה על שם האב.
המחלוקת המרכזית עברה אפוא לחוות הדעת השמאיות. שמאי התובעת העריך את עלות התיקון ב-25,330.50 שקלים, את שווי הרכב ב-44,440 שקלים ואת שיעור הנזק ב-57.57 אחוזים. התובעת מכרה לאחר התאונה את הרכב במצבו הניזוק תמורת 22 אלף שקלים, ולכן דרשה את ההפרש עד לשווי שנקבע. מנגד, שמאי הנתבע העריך נזק נמוך בהרבה והסתייג מחלק מן הפריטים שנכללו בחוות הדעת האחרת.
הרשמת שחל העדיפה את חוות דעת שמאי התובעת. היא תיארה את עדותו כסדורה, עקבית ומנומקת, ומצאה שהיא נתמכת בתצלומים ובממצאים אובייקטיביים. השמאי נשאל בחקירה נגדית אם חלק מהנזקים היו ישנים ושלל זאת באומרו: "אבל בתמונות רואים שהנזק הוא טרי וחדש". בית המשפט התרשם שהצילומים מתיישבים עם מיקום הפגיעות ועם אופן התרחשות התאונה כפי שתועד בסרטון שהוצג.
לעומת זאת נמצאו קשיים בחוות דעת שמאי הנתבע. בין היתר, כאשר טען שנזק בפנס הימני נבע מתאונה קודמת, לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לכך. במהלך החקירה התברר שלא בדק את החלק הפנימי של הפנס שבו נראה שבר, וגם לא בדק את מעבה המזגן. בית המשפט קבע כי הפערים הללו מחלישים את המשקל של חוות דעתו לעומת הבדיקה והתיעוד שהציג שמאי התובעת.
גם טענת הנתבע שלפיה היה על התובעת לאפשר לו לתקן את הרכב נדחתה. בית המשפט קבע שניזוק אינו חייב למסור למזיק את השליטה על אופן התיקון או לבחור מוסך שהמזיק מציע. זכותו להחליט כיצד לפעול לאחר התאונה, ובכלל זה למכור את הרכב במצבו הפגוע, כל עוד הוא מוכיח את הנזק ואת הקשר לתאונה. לפיכך, עצם סירובה של התובעת למסלול התיקון שהציע הנתבע לא שלל ממנה את הזכות לפיצוי.
מנגד, לא כל רכיבי התביעה התקבלו. התובעת לא צירפה קבלות המוכיחות ששילמה 1,500 שקלים לשמאי או 500 שקלים עבור גרירה, ולכן בית המשפט לא פסק את הסכומים האלה. גם הדרישה ל-20 אלף שקלים בגין עוגמת נפש נדחתה. הרשמת ציינה כי בתביעות רכוש בעקבות תאונת דרכים אין בדרך כלל הצדקה לפיצוי כזה רק בשל אי הנוחות והצער הנלווים לנזקי פח, בלי נסיבות מיוחדות שהוכחו.
בפסק הדין הורה בית המשפט לנתבע לשלם לתובעת 22,440 שקלים, שהוא סכום הנזק שהתקבל בסופו של דבר, וכן הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקלים. האחריות לתאונה עצמה לא הייתה שנויה במחלוקת, וההכרעה עסקה אפוא בעיקר בזכותה של מי שאינה רשומה כבעלת הרכב לקבל פיצוי ובהעדפת הראיות השמאיות שהציגה.
הנתבע טען גם שהתובעת לא הציגה את עברו הביטוחי של הרכב ולא הציגה פלט מתוכנה שעליה הסתמך השמאי בתמחור. בית המשפט קבע שאין בחסר הזה כדי להפיל את חוות הדעת: השמאי נחקר, הסביר את המק"טים ואת התמחור, הפנה לתצלומים, ולא נסתרה קביעתו שלא נגרמה לרכב ירידת ערך. לכן נקבע כי לעבר הביטוחי הייתה רלוונטיות מופחתת בנסיבות המקרה.
מספר התיק: תאד"מ 17737-11-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.