בית משפט השלום בנתניה גזר 18 חודשי מאסר בפועל על נאשם שהורשע, על פי הודאתו, בריבוי עבירות של מעשה מגונה ופגיעה בפרטיות ובהאזנת סתר שלא כדין, לאחר שהתקין מצלמות נסתרות ביחידת דיור שהושכרה לאירועים ולעיתים למגורים. המאשימה ביקשה מאסר בפועל והציגה את המעשים כסדרה מתוכננת של חדירה למרחב האינטימי של נפגעי העבירה, ואילו ההגנה ביקשה להימנע ממאסר מאחורי סורג ובריח ולהסתפק במסלול של עבודות שירות. השופטת זהר דיבון סגל קבעה כי חומרת המעשים, ריבוי הנפגעים והמסוכנות המינית שהוערכה כבינונית אינם מאפשרים לקבל את עתירת ההגנה. לצד המאסר נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי ונפסק פיצוי של 5,000 שקלים לכל אחד מאחד עשר נפגעי העבירה.
לפי כתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם, הוא טיפל בתפעול מתחם מגורים שכלל וילה, בריכה, יחידת דיור ושני מרתפים, שהיה שייך לדודו. הנאשם עצמו התגורר באחד המרתפים, ואת יחידת הדיור השכיר לאירועי מסיבות ולעיתים גם למגורים. במועד שלא נקבע במדויק הוא התקין ביחידת הדיור שתי מצלמות: אחת בשירותים, כשהיא מכוונת אל האסלה, והשנייה בחדר השינה. בית המשפט תיאר את ההתקנה כחלק ממעשים מתוכננים שבוצעו תוך ניצול מרחב שבו שוכרים ואורחים מצפים לפרטיות מלאה.
האישום הראשון עסק בשוכר ובבת זוגו. בין 28 ל-29 באוקטובר 2024 האזין הנאשם בסתר ותיעד את השניים כשהם לבושים בבגדים מינימליים, ישנים ולעיתים נמצאים במצבים אינטימיים. על פי העובדות שבהן הורשע, התיעוד וההאזנה נעשו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. באישום השני תוארו שלושה מועדים נוספים, 20 באוגוסט, 30 באוגוסט ו-13 בספטמבר 2024, שבהם תיעד נשים שהגיעו ליחידת הדיור למסיבות רווקות, כשהן עושות את צרכיהן ומחליפות בגדים בשירותים, וחלקן בעירום מלא. גם ביחס למעשים אלה נקבע בכתב האישום המתוקן כי נעשו לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.
הנאשם הורשע ב-28 בספטמבר 2025, לאחר שכבר נשמע חלק מראיות המאשימה, במסגרת הסדר טיעון דיוני שלא כלל הסכמה בנוגע לעונש. בהמשך התבקש המרכז להערכת מסוכנות מינית להכין חוות דעת בעניינו. ההליך לקראת גזר הדין התארך, בין היתר בשל ניסיונות לתאם את הבדיקה, מסמכים טיפוליים וחוות דעת פסיכיאטרית פרטית שהגישה ההגנה. בסופו של דבר התקבלה הערכת מסוכנות מינית שקבעה רמת מסוכנות בינונית להישנות עבירות מין.
בטיעוניה לעונש עמדה המאשימה על הפגיעה בכבוד האדם, בצנעת הפרט ובאוטונומיה. היא הדגישה את "התכנון המוקדם, התחכום וההסתרה, ריבוי המעשים, ריבוי הקורבנות" ואת הנזק שנגרם מעצם החדירה למרחב האישי, לצד החשש של נפגעי העבירה שמא הצילומים הופצו. המאשימה ביקשה תחילה לקבוע מתחמים נפרדים לשני האישומים, ולחלופין מתחם כולל של 20 עד 48 חודשי מאסר, ולמקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של המתחם, אך לא בתחתיתו. היא הפנתה גם להערכת המסוכנות, להכרה החלקית באחריות ולכך שההליך הטיפולי לא הושלם.
ההגנה טענה מנגד כי עמדת המאשימה מחמירה מדי. לשיטתה, המעשים בוצעו בסמיכות יחסית, באותה שיטת פעולה ומתוך אותה כוונה, ולכן יש לקבוע מתחם אחד. היא הדגישה שהסרטונים לא הופצו לאחרים ושלא נגרמה פגיעה פיזית, וטענה כי "מבחינה מהותית מדובר במציצנות בלבד". ההגנה ביקשה מתחם שבין מספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר, והפנתה להיעדר הרשעות קודמות, להודאה, לנסיבות המשפחתיות ולהליך הטיפולי. באחד הדיונים, כאשר חזרה בה מבקשה לקבלת תסקיר שירות מבחן, ציינה כי "תשעה חודשים [עבודות שירות זה] משהו שלא ראלי בגלל ריבוי המתלוננות".
גזר הדין הקדיש מקום גם לפער בין הודאת הנאשם בבית המשפט לבין הדברים שמסר לגורמי המקצוע. בהערכת המסוכנות ובטיפול הוא שלל את הכוונה המינית ותיאר הסברים אחרים להתקנת המצלמות. באחד מדבריו שנרשמו בחוות הדעת אמר: "אני לא בנאדם כזה. לא חשבתי מספיק, לא פעלתי נכון מחשבתית". השופטת קבעה כי יש הבדל בין עצם ההודאה לבין קבלת אחריות מלאה, וכי הצמצום בחומרת המעשים ושלילת המניע המיני מפחיתים מן המשקל שניתן לייחס להודאה ולנטילת האחריות לצורך הענישה.
במקביל הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת פסיכיאטרית פרטית שביקשה לקשור את מצבו הנפשי של הנאשם, בין היתר, לתקופה שבה בוצעו העבירות. בהמשך נבדק הנאשם גם על ידי הפסיכיאטר המחוזי, שקבע כי הוא אינו חולה נפש, אינו מצוי במצב פסיכוטי פעיל, כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, וכי אין צורך באשפוז פסיכיאטרי. במהלך הדיונים הבהירה ההגנה כי ממצאי הפסיכיאטר המחוזי מקובלים עליה וכי אינה עומדת מאחורי קביעות המומחית מטעמה בשאלת הכשירות והאחריות. בית המשפט בחן את חוות הדעת הפרטית בהרחבה ולא מצא בה בסיס לסטייה ממסגרת הענישה מטעמי אחריות או כשירות.
השופטת החליטה לקבל דווקא את עמדת ההגנה בנקודה אחת הנוגעת למבנה המתחם: נקבע מתחם ענישה אחד לכלל המעשים, מאחר שהם נעשו באותו מתחם, באמצעות אותן מצלמות ומתוך אותה כוונה פלילית מתמשכת. עם זאת, ריבוי הנפגעים והאירועים הובאו בחשבון כגורם מחמיר בתוך אותו מתחם. בית המשפט הדגיש כי אין מדובר בצילום מקרי. בגזר הדין נאמר כי לאורך תקופה של כחודשיים תיעד הנאשם מצבים פרטיים ואינטימיים והפך את נפגעי העבירה, ללא ידיעתם וללא הסכמתם, למושא לצרכיו המיניים. נקבע כי השימוש גם במצלמה וגם במיקרופון באישום הראשון העצים את החדירה לפרטיות.
עדויות ותצהירי נפגעי העבירה תיארו, לפי גזר הדין, חרדות, קשיי שינה, אובדן תחושת ביטחון, קשיי אמון וריחוק חברתי. חלק מהנפגעות תיארו חשש מתמשך מפני האפשרות שהצילומים יופיעו בעתיד ברשת ויפגעו בחייהן האישיים או המקצועיים. הנאשם טען כי לא פרסם ולא הפיץ את הסרטונים, ובית המשפט לא קבע כי עשה כן. עם זאת, השופטת קבעה כי עצם הידיעה שתיעוד אינטימי קיים ואי הוודאות ביחס לגורלו הן חלק מהפגיעה שחווים הקורבנות.
באשר לשיקום, בית המשפט ציין שהנאשם השתלב בטיפול ב"התחלה חדשה", אך הטיפול נותר בשלב התחלתי והעלה קשיים ומגננות. גורמי הטיפול התרשמו כי עוד נותרה לו דרך טיפולית משמעותית. השופטת לא מצאה שיקולי שיקום מובהקים המצדיקים סטייה ממתחם הענישה או מעבר לעבודות שירות, וקבעה כי גם אם היו קיימים שיקולי שיקום משמעותיים יותר, לא היה בהם בנסיבות המקרה להצדיק הימנעות ממאסר ממשי.
בסופו של דבר גזרה השופטת דיבון סגל 18 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ביחס לעבירה שבה הורשע הנאשם. בנוסף חויב הנאשם בפיצוי של 5,000 שקלים לכל אחד מאחד עשר נפגעי העבירה. בית המשפט הבהיר כי הפיצוי הפלילי הוא סעד חלקי ואינו מבטא בהכרח את מלוא הנזק, אך נמנע מכל קביעה באשר להליכים אזרחיים אפשריים.
מספר התיק: ת"פ 59729-03-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.