בית משפט השלום בירושלים זיכה מחמת הספק שני נאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בעקבות עימותים שהתרחשו ברחובות בר אילן ושמואל הנביא בירושלים לאחר חגיגות פורים במרץ 2020. השופט ביאלין אלעזר קבע כי הראיות אינן מאפשרות לקשור את שני הנאשמים במידה הנדרשת למעשים שיוחסו להם, והצביע על קשיי זיהוי, סתירות בגרסאות השוטרים והיעדר תיעוד תומך. עוד צוין כי חלפו כ-39 חודשים ממועד האירוע עד להגשת כתב האישום, שיהוי שפגע ביכולת ההגנה להתמודד עם ראיות המבוססות במידה רבה על זיכרון ותיעוד משטרתי.
צריכים עו"ד?
כתב האישום הוגש ב-1 ביוני 2023, בעוד שהאירועים עצמם התרחשו ב-11 במרץ 2020. לפי האישום, באזור התקיימו חגיגות פורים ובהמשך התפתחה התקהלות שכללה הפרות סדר. נגד הנאשם הראשון שיוחס לו חלק באירועים הוגשו אישומים בעבירות התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה. בין היתר נטען כי תקף שוטר באמצעות כיסא ובהמשך היכה אותו. הנאשם השלישי הואשם בהתפרעות, התנגדות למעצר והפרעה לשוטר, על יסוד טענה כי דחף שוטר בעת שכוחות המשטרה ניסו לאפשר לאמבולנס לעבור.
שני הנאשמים כפרו במיוחס להם. ביחס לנאשם הראשון הובאה בפסק הדין הכחשתו הישירה: "שלא עשיתי את זה. לא תקפתי שוטרים". ההגנה טענה כי הזיהוי אינו מהימן וכי אין תיעוד שמחבר אותו לאירוע התקיפה הנטען. ביחס לנאשם השלישי נטען כי אפילו השוטר המרכזי לא ידע לומר בוודאות שהאדם שנעצר הוא אותו אדם שלטענתו דחף אותו.
המאשימה ביקשה מבית המשפט לקבל את גרסאות השוטרים ולהסביר את הפערים בתיעוד על רקע אופיו הדינמי של האירוע. המאשימה טענה כי הפערים בתיאור מיקום המעצר "נובעים מהאופי הדינמי של האירוע ואינם מהותיים". לשיטתה, אין לצפות מאירוע רב משתתפים ומתפתח לתיעוד מושלם בכל פרט, והעדויות שנגבו סמוך לאירוע מספקות תמונה שמאפשרת הרשעה.
בית המשפט לא קיבל את העמדה הזו במידה הדרושה להליך פלילי. לגבי הנאשם הראשון, השופט אלעזר בחן את עדויות השוטרים ואת הדוחות שנכתבו לאחר האירוע. הוא הדגיש כי חלק מהשוטרים לא זכרו את האירוע בעת עדותם בבית המשפט ונאלצו להסתמך על הדוחות שכתבו. מעבר לכך נמצאו פערים בתיאור האדם שנטען כי תקף בכיסא ובאופן שבו בוצעה התקיפה. בית המשפט ציין כי איש מהשוטרים האחרים שנכחו במקום לא תיעד בדוח שלו תקיפה באמצעות כיסא, אף שמדובר במעשה שהיה צפוי למשוך תשומת לב.
גם התיאור של התקיפה הפיזית עורר קושי. לפי אחת הגרסאות, השוטר הוכה שלוש פעמים בפניו, אך בפסק הדין צוין שלא הוצגה חבלה מתאימה בפנים. השופט מצא גם חוסר התאמה בין תיאור גובהו של התוקף לבין הנאשם. הצטברות הקשיים לא הותירה, לשיטת בית המשפט, תשתית בטוחה להרשעה. בהליך פלילי, כך עולה מההכרעה, אין די באפשרות שהנאשם הוא שביצע את המעשה כאשר הראיות מותירות ספק סביר.
הקושי היה חד אף יותר בעניינו של הנאשם השלישי. השוטר שטען כי נדחף נשאל אם הוא יודע שהאדם שנעצר הוא אותו אדם שדחף אותו, והשיב: "אני לא יודע, אני מניח". ההגנה הדגישה את המשפט הזה וטענה כי הוא משקף את הבעיה המרכזית בראיות הזיהוי. השופט אימץ את הקושי וקבע: "העוגן המרכזי לזיכוי זה נעוץ בכשל המובנה בזיהויו של נאשם 3 כמבצע העבירה."
בפסק הדין נבחנו גם נסיבות המעצר של הנאשם השלישי. נמצאו פערים בין הגרסאות באשר למקום ולזמן שבהם נעצר, אם ברחוב בר אילן בסמוך לאירוע הדחיפה הנטען או מאוחר יותר באזור אחר, סמוך לרחוב ארץ חפץ. לא הוכח כי בעת המעצר הובהר לו באופן מספק שהוא עצור ומהי עילת המעצר. במצב זה, וכאשר הזיהוי עצמו לא הוכח מעבר לספק סביר, בית המשפט לא מצא תשתית מספקת לעבירות ההתנגדות למעצר וההפרעה לשוטר שיוחסו לו.
השופט התייחס בנפרד גם לפרק הזמן החריג שעבר עד הגשת כתב האישום. חלפו 39 חודשים ו-21 ימים ממועד האירוע. בית המשפט קבע כי לשיהוי יש משמעות ממשית בנסיבות תיק שבו הראיות מבוססות על זיכרונם של שוטרים ועל דוחות שנכתבו שנים קודם לכן. ההגנה טענה גם לאכיפה בררנית ולהגנה מן הצדק. בפסק הדין נקבע כי יש ממש בחלק מטענות אלה וכי השיהוי פגע בהגנה, אף שהזיכוי עצמו נשען בראש ובראשונה על החסר הראייתי ועל הספק שנותר באשר לזהות המבצעים.
בית המשפט הקפיד להבחין בין ביקורתו על ניהול ההליך לבין השאלה אם הוכחו העבירות. הוא לא קבע באופן חיובי מה בדיוק אירע בכל רגע בזירת ההתקהלות, אלא בחן אם המאשימה הוכיחה שהנאשמים הספציפיים ביצעו את המעשים שיוחסו להם. המסקנה הייתה שלילית. לגבי הנאשם הראשון לא נמצאה תשתית אמינה דיה לתקיפת השוטר ולשאר העבירות; לגבי הנאשם השלישי לא הוכח שהאדם שנעצר הוא האדם שביצע את הדחיפה הנטענת.
בסוף הכרעת הדין כתב השופט אלעזר: "אני מזכה את נאשמים 1 ו-3 מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וזאת מחמת הספק." בכך הסתיים ההליך כלפי שני הנאשמים שנדונו בהכרעה, בלי שבית המשפט הפך את גרסתם לעובדה מוכחת ובלי שקבע כי האירועים המתוארים לא התרחשו כלל. ההכרעה היא כי הראיות שהציגה המאשימה לא עמדו ברף הנדרש להרשעה פלילית.
בעניינו של הנאשם השלישי בחן בית המשפט גם אם ניתן לבסס את העבירות שנלוו למעצר על עצם תגובתו לשוטרים. השופט קבע כי כאשר לא הוכח במידה הנדרשת שהנעצר הוא מי שביצע את הדחיפה, וכאשר לא הוצגה תשתית אובייקטיבית מספקת להפעלת כוח בלתי חוקי מצדו, לא ניתן להשלים את החסר באמצעות עצם המעצר. הפערים לגבי המקום שבו נעצר והזמן שחלף בין האירועים חיזקו את הספק. ההכרעה לכן לא נשענה על פרט יחיד, אלא על הצטברות של קשיי זיהוי, תיעוד וגרסה.
מספר התיק: ת"פ 895-06-23
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.