בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה עתירה של עמותת נוות ישראל ירושלים נגד החלטת המשרד להגנת הסביבה להטיל עליה שלושה עיצומים כספיים בסכום כולל של 567,468 שקל. השופט אלי אברבנאל קבע כי ההחלטה להטיל את העיצומים בגין הפרות של היתר רעלים והוראות חוק החומרים המסוכנים התקבלה בסמכות, נשענה על תשתית עובדתית מספקת ולא חרגה ממתחם הסבירות.
צריכים עו"ד?
העמותה עוסקת בחינוך ובהכשרה מקצועית לציבור הדתי והחרדי ובבעלותה בריכת שחייה בירושלים המיועדת למגזר החרדי. באפריל 2021 הגישה חברה נפרדת, בריכת נוות ישראל בע"מ, בקשה להיתר רעלים לצורך החזקה ושימוש בחומרים מסוכנים לטיפול במי הבריכה. ההיתר שניתן באותו חודש נשא את מספר העמותה, אף שבנספח להיתר הופיע מספר החברה.
ב-17 באוגוסט 2021 התקבל דיווח על אירוע חומרים מסוכנים בבריכה. בדיווחים שנאספו לאחר האירוע הופיעו גרסאות שונות בשאלה אם האדים שנפלטו היו של חומצת מלח או של סודיום היפוכלוריט. לפי אחד הדיווחים, בעת פתיחת מיכל יצאו אדים שהתפזרו לכיוון הדשא והבריכה. שמונה אנשים פונו לבית חולים. בהמשך לא נמדדו במקום ערכים חריגים, אך הבדיקה המינהלית העלתה שורה של ליקויים בתנאי האחסון, הפריקה, הנהלים וההיערכות לחירום.
לאחר הליכי בדיקה ואכיפה הודיע המשרד להגנת הסביבה על כוונה להטיל עיצומים. ההפרות שבגינן הוטלו לבסוף שלושת העיצומים עסקו בתנאי פריקה וטעינה של חומרים מסוכנים, באי הגשת תחקיר אירוע כנדרש ובהעדר נוהל תפעול ותחזוקה מתאים. סכום העיצומים המיועד עמד תחילה על 619,056 שקל, ולאחר הפחתות שניתנו בהתאם לתקנות נקבע הסכום הסופי על 567,468 שקל.
העמותה ביקשה לבטל את העיצומים או להפחיתם. אחת מטענותיה המרכזיות הייתה שהיתר הרעלים הונפק על שמה בטעות, משום שהחברה הנפרדת היא שהגישה את הבקשה, שילמה את האגרה, רכשה את החומרים ופעלה מול הגורמים הרלוונטיים. העותרת טענה כי מדובר בשני גופים משפטיים שונים וכי "אין זה מתקבל על הדעת" לחייב אותה לעמוד בתנאי היתר שלא ביקשה מלכתחילה.
העמותה חלקה גם על עצם ההפרות. היא טענה כי אזור הפריקה היה מרוחק מן המתרחצים, כי תחקיר האירוע הוכן בזמן וכי הפגמים שנמצאו היו טכניים בלבד. עוד טענה שהגורם הישיר לאירוע היה טעות של נהג המכלית, וכי האירוע היה קצר ולא הצדיק את המסקנות שהוסקו ממנו. ביחס לשני העיצומים שעסקו בנהלים טענה העמותה כי מדובר בתשתית עובדתית אחת, וכי ההפרדה ביניהם היא "מלאכותית ועניינה בלא יותר מאשר 'ניפוח' של סכום העיצום הכספי הכולל".
המדינה ביקשה לדחות את העתירה. לטענתה, ההחלטה התקבלה לאחר בחינת מלוא הטענות ובתחום המומחיות של גורמי האכיפה. היא טענה שניסיון העמותה להרחיק את עצמה מהפעלת הבריכה "חוטא למציאות שהייתה קיימת לאורך השנים", ושבפועל הקשר עם המשרד בענייני הבריכה נוהל במשך שנים באמצעות העמותה. המדינה הדגישה שטענת הטעות בזהות בעלת ההיתר הועלתה רק לאחר פתיחת הליך העיצום.
בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר העדר סמכות של הגורם שחתם על הודעת הכוונה. בפני העמותה הוצגו מסמכים שלפיהם הוטל על בעל התפקיד למלא את תפקיד סמנכ"ל האכיפה החל מ-1 במרץ 2025, לאחר אישור נציבות שירות המדינה. השופט קבע כי לא הוצגה תשתית שסותרת את חזקת התקינות המינהלית, וכי אין מניעה שמנהל חדש ישלים הליך אכיפה שהחל בתקופת בעל תפקיד קודם.
בשאלת זהות בעלת ההיתר, בית המשפט מצא בסיס עובדתי מספק להטלת האחריות על העמותה. בפסק הדין נבחנה העובדה שהעמותה הפעילה את הבריכה לאורך שנים והחזיקה בהיתרים קודמים, שהיתר הרעלים עצמו נרשם על מספרה, שרישיון העסק בזמן האירוע היה על שמה ושנציגיה ניהלו את הקשר עם המשרד לאחר האירוע. העובדה שבהמשך הוצא היתר חדש על שם החברה הנפרדת לא שללה את האחריות להפרות בתקופה שבה ההיתר נשא את פרטי העמותה.
גם טענות העמותה לגוף ההפרות נדחו. בית המשפט קבע כי החומר המינהלי תומך במסקנה שהיו ליקויים בתנאי הפריקה והטעינה ובהפרדה בין אזור החומרים המסוכנים לבין המתרחצים. באשר לתחקיר האירוע, נקבע כי הוא לא הוגש במועד שנדרש. השופט אף ציין כי בהחלטה המינהלית נכתב על איחור של 38 ימים, בעוד שעל פי התאריכים בפועל מדובר באיחור של 68 ימים. גם לאחר הגשתו נמצאו בו חסרים ואי התאמות.
לגבי נוהל התפעול והתחזוקה נקבע שהליקוי לא תוקן במועד, וכי רק ביולי 2025 הועבר מסמך שנמצא מתאים יותר לדרישות. ההפחתה הנוספת של 20% ניתנה ביחס לעיצום הזה משום שהעמותה נקטה פעולות למניעת הישנות ההפרה. לעומת זאת, לא נמצא בסיס להפחתה דומה בשני העיצומים האחרים, משום שלא הוצגו תחקיר מתוקן ונוהל פריקה וטעינה מתוקן לשביעות רצון המשרד ולא הוצגו אסמכתאות מספקות לתיקון אזור הפריקה.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה האם ניתן להטיל שלושה עיצומים נפרדים או שיש לראות בהפרות אירוע אחד. בית המשפט סקר פסיקה שהציגה גישות שונות בשאלת מניין ההפרות, ובכלל זה את פסק הדין שניתן ביוני 2026 בעניין אפיקים. שם נקבע כי המבחן הרלוונטי הוא "מבחן המעשה", כלומר האם מדובר במעשה אחד של המפר או במספר מעשים נפרדים.
השופט אברבנאל קבע שבמקרה הנוכחי מדובר בהפרות נפרדות ועצמאיות: תנאי הפריקה והטעינה, החובה לבצע ולהגיש תחקיר אירוע, והחובה לקיים נוהל תפעול ותחזוקה. עוד צוין שהממונה דווקא איחדה כמה ליקויים הקשורים לפריקה וטעינה לעיצום אחד ולא הטילה עיצום בגין כל ליקוי שנמצא, ולכן לא נמצא בסיס לטענה של כפל ענישה או ריבוי מלאכותי של עיצומים.
בית המשפט דחה גם את בקשת העמותה להפחתה נוספת בשל מצבה הכלכלי. נקבע כי החוק והתקנות קובעים את עילות ההפחתה ואת שיעוריהן, והגורם המינהלי אינו מוסמך לחרוג מהם לפי שיקול דעת חופשי. מהנתונים שהוצגו עלה כי המקורות התקציביים של העמותה בשנת 2024 עמדו על כ-30 מיליון שקל, ולכן היא אינה עומדת בתנאי ההפחתה החל על מוסד ללא כוונת רווח שמחזורו אינו עולה על 10 מיליון שקל.
עוד נקבע שלא הוצגה תשתית עדכנית שמלמדת כי פריסת העיצום שנקבעה עלולה להביא לפגיעה ממשית בקיומה של העמותה. לכן לא נמצאה עילה לכך שבית המשפט יקבע בעצמו סכום עיצום אחר. העתירה נדחתה, והעמותה חויבה בהוצאות בסך 8,000 שקל, כאשר בית המשפט ציין שמצבה הכלכלי נלקח בחשבון בקביעת ההוצאות.
תיק עת"מ 54356-10-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.