בית משפט השלום בירושלים חייב בעל בית לשלם לבעל אופנוע 10,335 שקל בגין נזק והוצאות, לאחר שקבע כי גרר את האופנוע על דעת עצמו בחצר סמוך לביתו ולא הוכיח מצב חירום שהצדיק את הפעולה. השופטת אפרת רחלי מאירי קבעה כי גם אם האופנוע חנה בשטח פרטי או הקשה על הגישה, אין בכך היתר אוטומטי לעשיית דין עצמי, וכי מי שבוחר להזיז כלי רכב כבד חייב לנקוט זהירות סבירה ולהימנע מגרימת נזק.
צריכים עו"ד?
התובע דרש 10,263 שקל בעקבות אירוע שבו האופנוע שלו נמצא על הקרקע ונגרר ממקום החניה באזור העיר העתיקה בירושלים. הוא טען שהנתבע הפיל את האופנוע ולאחר מכן גרר אותו על הרצפה, ובכך גרם לנזקים משמעותיים. רכיבי התביעה כללו 7,463 שקל בגין נזק ישיר לפי חוות דעת שמאי, 800 שקל שכר שמאי ו-2,000 שקל בגין זמן וטרחה.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה. לשיטתו, האופנוע הוחנה בכוונה בשטח פרטי, חסם את המעבר שבין דלת הבית לבין מכונית המשפחה ופגע ביכולת להשתמש ברכב. הוא טען שניסה לפנות למשטרה ולמוקד העירוני, וכי נדרש לצאת בדחיפות כדי להביא תרופות לאחיו. לטענתו, הוא הזיז את האופנוע בזהירות ורק במידה הנחוצה, ללא רשלנות. הוא גם ביקש לייחס לתובע אשם מלא בשל עצם החניה במקום.
התובע חלק על נקודת המוצא. הוא טען כי "אין מדובר בשטח פרטי" וכי הנתבע לא הציג ראיה לבעלות בלעדית בחצר. הוא הוסיף שגם אם יונח שהחניה הייתה הסגת גבול, אין בכך הצדקה לגרירת האופנוע ולגרימת נזק. לדבריו, האופנוע לא מנע כניסה לבית ולא חסם באופן מוחלט את הרכב, ולא הוצגה ראיה לכך שנעשו פניות למוקדי החירום או שהיה צורך רפואי מיידי.
במהלך עדותו הסביר הנתבע מדוע פעל בעצמו. כשנשאל על לקיחת החוק לידיים השיב: "לא הייתה לי ברירה אחרת, יש לי מצב, יש לי מצב בבית לא נורמלי, מצב חירום ואח שלי היה צריך ללכת לבית מרקחת...זה מה שחשבתי עליו. חשבתי להתקשר ל-106 אף אחד לא ענה מהם, אז עשיתי מה שעשיתי". בית המשפט לא קיבל את הטענה שמצב החירום הוכח.
השופטת בחנה סרטונים מן המקום. היא קבעה שלא ניתן לקבוע מהם שהנתבע הוא שהפיל מלכתחילה את האופנוע, משום שהתיעוד מתחיל לאחר שהאופנוע כבר היה על הקרקע. עם זאת, מן הסרטונים ניתן היה לראות את פעולת הגרירה עצמה. לכן האחריות שנקבעה התבססה על הגרירה ועל הנזק הישיר שיוחס לה, ולא על קביעה שהנתבע בהכרח גרם לנפילה הראשונה.
אחת השאלות המרכזיות הייתה האם החניה בשטח הנטען כפרטי מאפשרת לבעל המקום להזיז את האופנוע בעצמו. בית המשפט הפנה להוראות חוק המקרקעין בעניין שימוש בכוח במידה סבירה, אך קבע שאין צורך להכריע באופן סופי בשאלת הבעלות כדי להכריע בתביעה. בפסק הדין נקבע כי גם בהנחה שהמקום פרטי, הדבר "אין הדבר מהווה הכשר אוטומטי לעשיית דין עצמי".
השופטת הוסיפה כי גם אם האופנוע הקשה על פתיחת דלת המכונית או על הגישה לבית, לא הוכח שמנע גישה באופן מוחלט. מן הסרטונים עלה שניתן היה להיכנס לבית, ולא הוצג ניסיון ממשי לבחון חלופות מתונות יותר. בין היתר צוין שהיה ניתן לשקול הזזת חפצים אחרים מאחורי המכונית, כניסה לרכב בדרך אחרת או שימוש באמצעי תחבורה חלופי אם אכן היה צורך מיידי לצאת.
גם הטענה לצורך רפואי דחוף לא נמצאה מוכחת. לא הוצג תיעוד לכך שהאח נזקק באותו רגע לתרופה שחייבה שימוש דווקא במכונית. בנוסף נמצאה אי התאמה בין גרסאות הנתבע ואחיו לבין הנראה בסרטון לגבי מה שאירע לאחר הזזת האופנוע. בית המשפט ציין כי לאחר הפעולה הם נכנסו לבית, וכי ההסברים המאוחרים החלישו את טענת הדחיפות.
הנתבע העלה טענה נוספת בנוגע לעצם האפשרות להוכיח את הנזק. האופנוע נמכר לאחר האירוע, והוא טען שהמכירה מנעה ממנו לערוך בדיקת שמאות נגדית ומהווה למעשה השמדת ראיה. הוא הסתמך גם על סעיף 156 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב וביקש למחוק את התביעה בשל כך.
בית המשפט דחה את הטענה. נקבע שאין חובה על בעל רכב לשמור את הרכב עד לסיום משפט עתידי רק כדי לאפשר ליריב בדיקה. הנתבע יכול היה להתמודד עם חוות דעת השמאי באמצעות חקירה נגדית, ואכן השמאי נחקר. העובדה שהאופנוע נמכר נשקלה בהיבט הראייתי, אך לא הצדיקה מחיקה של התביעה או דחייתה.
ביחס לחוות דעת השמאי, השופטת לא קיבלה את מלוא הסכום. היא קבעה שאין לפסוק רכיב מע"מ משום שהאופנוע לא תוקן לפני שנמכר, ולכן לא הוכח שהמע"מ שולם או שהפך לנזק בפועל. בנוסף הופחתו חלק מן העלויות שנקבעו עבור חלקים מקוריים, כאשר נמצא שאין הצדקה מלאה להחלפתם במחיר המלא. לאחר ההתאמות הועמד הנזק הישיר על 5,385 שקל.
לנזק הישיר נוסף שכר השמאי בסך 800 שקל, כך שהפיצוי בגין הנזק עצמו הועמד על 6,185 שקל. בית המשפט לא ייחס לתובע אשם תורם שמפחית את הפיצוי. אף שהחניה תוארה כבלתי מתחשבת, השופטת קבעה שאין קשר סיבתי המצדיק הפחתה מן הנזק שנגרם עקב הגרירה. עם זאת, אופן החניה הובא בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.
הנתבע חויב גם ב-4,150 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, מתוכם 3,100 שקל שכר טרחה ו-1,050 שקל הוצאות, ובהן 850 שקל אגרות. בסך הכול חויב הנתבע לשלם 10,335 שקל. מנגד, התובע נדרש לשאת בשכר עדות השמאי בסך 1,180 שקל, כחלק מן האיזון שקבע בית המשפט נוכח העובדה שהאופנוע כבר לא היה זמין לבדיקה מטעם הנתבע.
תיק תאד"מ 13768-11-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.