בית משפט השלום בחדרה הרשיע קבלן בנייה ושיפוצים בריבוי עבירות מס לאחר שקבע כי בדוחות העסק ובספריו נכללו חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של 4,682,023 שקל בשנות המס 2018 ו-2019. השופט ערן זלר קבע בתום הליך הוכחות כי החשבוניות לא שיקפו עסקאות אמיתיות עם החברות ששמותיהן הופיעו עליהן, וכי הנאשם לא הציג תיעוד שמוכיח את טענתו שלפיה מאחוריהן עמדו עבודות שבוצעו בפועל ותשלומים לספקים.
צריכים עו"ד?
כתב האישום ייחס לנאשם ריבוי עבירות של מסירת אמרה כוזבת בדוח לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה, קיום או הכנה של פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4), ומרמה, ערמה ותחבולה כדי להתחמק ממס לפי סעיף 220(5). בתקופה הרלוונטית היה הנאשם עוסק מורשה ובעל עסק לעבודות בנייה, שיפוצים, ריצוף ושיש, והיה חייב בניהול ספרים ובהגשת דוחות שנתיים לרשויות המס.
על פי האישום, החשבוניות נרשמו כהוצאות של העסק אף שלטענת המדינה לא בוצעה עבורו עבודה בידי החברות הרשומות בהן, לא התקיימו עסקאות עם אותן חברות ולא הועברה להן תמורה. המאשימה טענה כי הנאשם "פעל בדרך זו, במזיד ובכוונה להתחמק מתשלום מס". כתב האישום פירט חשבוניות שיוחסו לשש חברות שונות, בסכומים שהצטברו למיליוני שקלים.
לפי הפירוט בפסק הדין, חמש חשבוניות שיוחסו לחברת פיראס חמדאן בע"מ הסתכמו ב-1,300,719 שקל; חשבונית שיוחסה לחברת האחים קרוט לעבודות גמר עמדה על 309,000 שקל; ארבע חשבוניות שיוחסו לטכנו ליין הנדסת בניין בע"מ הסתכמו ב-893,104 שקל; שש חשבוניות שיוחסו לווכילה מקריאס הסתכמו ב-1,153,200 שקל; שלוש חשבוניות שיוחסו למובילי ציר 5 בע"מ הסתכמו ב-740,000 שקל; ושתי חשבוניות שיוחסו לבסט טולס בע"מ הסתכמו ב-286,000 שקל.
הנאשם לא חלק על כך שהיה בעל העסק ועל חובות הדיווח והניהול שהוטלו עליו, אך בתחילת ההליך כפר בכך שכלל בספרי העסק ובדוחות את החשבוניות הפיקטיביות. במהלך שמיעת הראיות התברר, כפי שקבע בית המשפט, שאין מחלוקת שהחשבוניות הגיעו ממנו לרואה החשבון והועברו לצורך הדיווח. קו ההגנה המרכזי היה שהחשבוניות אמנם נמסרו על ידו, אך שיקפו עבודות אמיתיות שבוצעו עבורו ותשלומים ששולמו לגורמים שסיפקו את השירותים.
ההגנה טענה כי "לא מדובר בחשבוניות פיקטיביות, אלא בכאלה שמאחוריהן עומדת עבודה ממשית שבוצעה עבורו", וכי הנאשם שילם לספקים שמאחורי החשבוניות את מלוא הסכומים שנרשמו בהן. הטענה הזאת עמדה במרכז המחלוקת העובדתית: האם מדובר במסמכים חסרי בסיס מסחרי, כפי שטענה המדינה, או בחשבוניות שמאחוריהן פעילות עסקית אמיתית, כפי שטען הנאשם.
במהלך המשפט נשמעו בעלי תפקידים ובעלי עסקים ששמות החברות שלהם הופיעו על החשבוניות. בפסק הדין תוארו עדויות שלפיהן החשבוניות אינן שייכות לחברות, אינן תואמות את שיטת הפקת החשבוניות שלהן ולעיתים אף מתייחסות לעבודות שאינן בתחום עיסוקן. כך, ביחס לבסט טולס, העיד בעל החברה כי החשבוניות שהוצגו לו היו ידניות אף שהחברה מפיקה חשבוניות רק באמצעות מחשב, וכי תוכנן עסק בעבודות בנייה, טיח, ריצוף וניקיון בעוד החברה עוסקת בכלי עבודה ואינה מבצעת עבודות כאלה.
בית המשפט בחן בנפרד את קבוצות החשבוניות ואת גרסאות העדים. נקבע כי כל החשבוניות נשוא האישום הן פיקטיביות. באשר לשאלה אם גם זויפו, השופט קבע כי ביחס לחשבונית אחת של חברת האחים קרוט מיום 30 ביוני 2018 נותר ספק מסוים בנוגע לעצם הזיוף, אך הספק הזה לא שינה את המסקנה שהחשבונית הייתה פיקטיבית ולא שיקפה עסקה עם החברה. ביחס ליתר החשבוניות נקבע כי הראיות תומכות גם בכך שלא הוצאו בידי החברות שאליהן יוחסו.
פסק הדין ייחס חשיבות גם לנתוני הנהלת החשבונות. בשנת 2018 נרשמו הוצאות קבלני משנה בסך 4,453,951 שקל, בעוד שסכום ההכנסות שנרשם היה 4,504,705 שקל. בית המשפט ציין כי למעט 57,928 שקל, כלל הוצאות קבלני המשנה באותה שנה נשענו על החשבוניות שנדונו בהליך. משמעות הנתונים, כפי שהסביר השופט בפסק הדין, הייתה שהחשבוניות הפחיתו את ההכנסה החייבת המדווחת מסכום העולה על 4.5 מיליון שקל לסכום של כ-51 אלף שקל.
מנגד, הנאשם לא הציג קבלות, העברות בנקאיות או מסמכים אחרים שיכולים להראות למי שילם את מיליוני השקלים שלטענתו הוציא בגין העבודות. הוא לא הביא לעדות את אותם ספקים שלטענתו קיבלו את הכספים, ולא הציג תיעוד מסודר של אתרי העבודה, היקף העבודות או התקשרויות עם קבלני המשנה הנטענים. חלק מן ההסברים שנמסרו התבססו על תשלומי מזומן לאנשים שהנאשם לא ידע למסור את מלוא פרטיהם.
השופט זלר התייחס בהקשר זה לחלוקת הנטלים הראייתיים. הוא קבע כי על התביעה מוטל הנטל להוכיח את יסודות העבירות, וכי משהוצגה תשתית שלפיה דווחו הוצאות על יסוד חשבוניות שאינן משקפות עסקאות עם החברות הרשומות בהן, קם לנאשם נטל ראייתי מוגבל להסביר עובדות המצויות בידיעתו המיוחדת, כגון מי ביצע בפועל את העבודות ולמי הועבר הכסף. בפסק הדין הוזכרו בהקשר זה רע"פ 5140/19 וע"פ 15357-01-20.
בית המשפט דחה את גרסת הנאשם ביחס לעסקאות ולתשלומים. השופט קבע כי "לא ניתן לתת כל אמון בדבריו של הנאשם" וכי מכלול הראיות מלמד שהחשבוניות היו "פיקטיביות מובהקות". קביעה זו לא נשענה רק על העדר מסמכים מצד הנאשם, אלא גם על עדויות נציגי החברות, על אופן החשבוניות, על הנתונים החשבונאיים ועל הסתירות והחוסרים שנמצאו בגרסת ההגנה.
בסופו של פסק הדין קבע בית המשפט כי המאשימה הוכיחה את העובדות והעבירות שיוחסו לנאשם והרשיע אותו בריבוי עבירות לפי סעיפים 220(2), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה. הכרעת הדין עוסקת בשאלת האשמה בלבד ואינה כוללת גזירת עונש.
נוכח כפירת הנאשם באישום התנהל בתיק הליך שמיעת ראיות מלא, התקיימו ארבעה דיוני הוכחות והוגשו מוצגים רבים.
תיק ת"פ 7116-06-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.