בית המשפט המחוזי בירושלים הותיר על כנה את אחריות עיריית ירושלים לנזקי גוף שנגרמו לתושב שמעד לאחר שרגלו נתקלה בקצה שבור של פתח ניקוז בכביש בשכונת צור באהר, אך הפחית באופן משמעותי את הפיצוי שנפסק לו בשל הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות. הרכב השופטים רם וינוגרד, סגן נשיא, שושנה ליבוביץ ותמר בר-אשר דחה את ערעור הנפגע, קיבל בחלקו את ערעור העירייה והפחית 188,840 שקל מן הפיצויים שנקבעו בבית משפט השלום.
צריכים עו"ד?
ההליך במחוזי איחד שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 3 בפברואר 2026. התביעה המקורית הוגשה בשל אירוע מיום 27 בנובמבר 2019. לפי פסק הדין, התובע נתקל בפתח ניקוז שהיה שבור בקצהו ונפל. בית משפט השלום קבע כי העירייה הייתה מודעת לתקלה בעקבות תלונות שהגיעו אליה בחודשים שלפני האירוע, אך לא פעלה לתיקונה, ולכן הטיל עליה אחריות לנזקיו.
בית משפט השלום ייחס לנפגע אשם תורם בשיעור 30%. בין היתר נשקלו העובדה שהאירוע התרחש באור יום, היכרותו עם הרחוב והיות המפגע קיים במקום זמן ממושך. בפן הרפואי נקבעה נכות רפואית של 25%, המורכבת מ-15% נכות אורתופדית ו-10% נכות נפשית, לצד ליקויים נוספים שלא יוחסו לאירוע. הפגיעה התפקודית הועמדה על 20%.
בערכאה הראשונה נפסקו 100,000 שקל בגין נזק לא ממוני, 101,760 שקל בגין הפסדי שכר בעבר על בסיס שכר של 5,500 שקל לחודש, 162,080 שקל בגין גריעה מכושר ההשתכרות על בסיס שכר של 6,000 שקל לחודש, 20,260 שקל בגין הפסד תנאים סוציאליים לעתיד, 15,000 שקל בגין הוצאות ו-75,000 שקל בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד.
עיריית ירושלים ערערה הן על עצם האחריות והן על גובה הפיצוי. היא טענה שאין לתת אמון בגרסת הנפגע ובעדיו, וכי האחריות לתחזוקת פתחי הניקוז אינה מוטלת עליה או שלכל הפחות היה מקום לייחס אותה לתאגיד הגיחון, שלא צורף להליך. העירייה גם טענה כי האשם התורם שנקבע נמוך מדי וכי "היה עליו לעמוד על 50% לכל הפחות". בנוסף תקפה העירייה את רכיבי הפסדי ההשתכרות, בטענה שהראיות מלמדות שהנפגע כמעט שלא עבד בשנים שקדמו לתאונה.
הנפגע, מצדו, ערער על שיעור האשם התורם ועל גובה הפיצוי. לטענתו, "מקובל לקבוע במקרים מעין אלה אשם תורם בשיעור שאינו עולה על 10%". הוא טען כי היה מקום לתת משקל לכך שבידיו תואר שני, כי למד לתואר שלישי, כי עבד כמנהל בית ספר וכעיתונאי וכי הוא בעל הכשרה כמהנדס. עוד טען שהפיצויים שנפסקו בראשי הנזק השונים נמוכים מן הראוי.
המחוזי דחה את טענות העירייה נגד האחריות. ההרכב קבע שאין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום באשר לאירוע ולמפגע. לפסק הדין היה משקל לכך שהיו לעירייה תלונות קודמות קונקרטיות על התקלה, ושפתח הניקוז נמצא בכביש. טענת העירייה שלפיה האחריות הייתה צריכה לעבור לתאגיד הגיחון לא התקבלה, בין השאר משום שהעירייה בחרה שלא לצרף את התאגיד כצד שלישי להליך.
גם שיעור האשם התורם, 30%, נותר ללא שינוי. המחוזי לא מצא הצדקה להעלות אותו ל-50% כפי שביקשה העירייה, ולא להפחיתו ל-10% או פחות כפי שביקש הנפגע. בכך נדחו שני הערעורים בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין הצדדים.
השינוי המרכזי נעשה ברכיבי השכר. ההרכב בחן מחדש את התשתית שהוצגה לגבי עברו התעסוקתי של הנפגע, יליד 1972. נקבע כי יש תיעוד לתואר הנדסי שניתן בשנת 2001 והוכר, אך לא הוצג תיעוד מתאים לתואר שני או ללימודי דוקטורט כפי שנטען. גם הטענות בדבר עבודה כמנהל בית ספר לא נמצאו מבוססות במידה שאפשרה להשתמש בהן כבסיס לחישוב הפסדי שכר.
בית המשפט המחוזי הפנה לדוח רציפות ביטוח, שלפיו בתקופה הרלוונטית נמצאו שתי תקופות עבודה קצרות בלבד: כחודשיים בשנת 2014 בשכר ממוצע של 4,290 שקל, וחודש אחד בנובמבר 2019 בשכר של 5,500 שקל. בפסק הדין צוין שלא נמצאו הפקדות שכר תואמות בחשבון הבנק, שבתלושי השכר של רעייתו הופיעה אינדיקציה לכך שאינו עובד, ושחלק מן המסמכים והעדויות שהוצגו לא סיפקו בסיס אמין למסקנה בדבר השתכרות קבועה.
ההרכב גם דחה את הניסיון לבסס הכנסה מעבודה כצלם עצמאי. נקבע שהטענה לא הוכחה בתיעוד מתאים. ביחס למסמכים אחרים שהוגשו לתמיכה בטענות התעסוקתיות, קבע המחוזי כי היו מסמכים שלגביהם קיים "בסיס לחשד שהוכנו עבור התביעה". עוד צוין כי טענה שמסר הנפגע ביחס למעמדו של ארגון מסוים לא תאמה את הנתונים שנבחנו במסגרת ההליך.
על יסוד התמונה הזאת קבע בית המשפט כי אין בסיס לפיצוי הגבוה שנפסק בגין הפסדי שכר. הפסד השכר לעבר הועמד על 25,000 שקל, סכום המשקף בקירוב שישה חודשי השתכרות, ואילו הפיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות, יחד עם התנאים הסוציאליים לעתיד, הועמד על 50,000 שקל. יתר ראשי הנזק נותרו ללא שינוי.
הפחתת שני רכיבי השכר הביאה להפחתה כוללת של 188,840 שקל. לאחר השינוי נקבע כי סכום הפיצוי הכולל לפני ניכויים עומד על 285,260 שקל. לאחר הפחתת אשם תורם בשיעור 30% נותרו 199,682 שקל, ולאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית בסך 55,206 שקל נקבע הסכום על 144,476 שקל. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.6% כולל מע"מ ואת הוצאות המשפט שנקבעו.
בסיכום ההכרעה נדחה ערעור הנפגע במלואו. ערעור העירייה נדחה בסוגיות האחריות והאשם התורם, אך התקבל בחלקו ביחס לגובה הפיצוי. בשל תוצאת הערעורים חויב הנפגע בהוצאות בסך 20,000 שקל בערכאת הערעור.
המחוזי הכריע בערעורים על יסוד החומר בכתב, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחר שעיין בערעורים, בתשובות ובתיק בית משפט השלום.
תיקים ע"א 61180-03-26 וע"א 38512-06-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.